Page 23 - תאטרון 42 לאינטרנ ט

‫מה שרואים מכאן‬

‫בהליוגבלוס‪ .‬ואפילו הארוטיקה שלהם נראתה לי מושכת ומעניינת יותר‪ .‬וינר‪,‬‬
‫אמן הספוקן וורד‪ ,‬מלהטט במלים‪ ,‬בחרוזים ובמקצבים‪ ,‬משלים דיבוריו‬
‫בתנועותיו‪ ,‬מעליב את הקהל כמו פטר הנדקה בהעלבת הקהל‪ ,‬הוא וסתיו‬
‫זורקים לקהל סכיני גומי כדי לאמנו בקרב מגע בנסיבות חיינו‪ .‬ובינתיים גם‬
‫מזמרים להם‪ .‬גם כאן מחוות שיתוף פשוטה וברורה מחברת את הקהל (לא‬
‫כולם רצו להחזיק סכין ולו סכין גומי על משקל קליעי גומי ולו בהצגה)‬
‫לשחקנים‪ ,‬למציאות‪ .‬ועוד דבר נחמד‪ :‬היו הרבה צחוקים של הומור חריף‬

‫ואינטליגנטי‪ .‬לא כל הצופים מטומטמים‪.‬‬

‫צילום‪ :‬אייל לנדסמן‬ ‫חיתוך‪ .‬דיבור יצירתם של נטע וינר וסתיו מרין‪,‬‬

‫פלסטין‪ ,‬שנת אפס‬

‫עינת וייצמן כתבה וביימה טקסט של שמאי נזקים פלסטיני‪ ,‬אומד את נזקי‬
‫הבתים הפלסטינים שנהרסו כליל ונפגעו‪.‬‬

‫הוא כותב ומדבר דו"חות חורבן בתים בירושלים‪ ,‬בשכם‪ ,‬בערקיב ובעזה‪ .‬הרס‬
‫מטילים‪ ,‬הפצצות‪ ,‬הפגזות‪ ,‬בנייה ישראלית מתחת ליסודות‪ ,‬מטרקטורים‪,‬‬
‫מחיילים‪ .‬המחזה מתחיל כשהדובר‪-‬השמאי מספר שרצה להיות ארכיאולוג‪.‬‬
‫בישראל אינך יכול להיות ארכיאולוג אם אתה פלסטיני‪ .‬כיבוש השממה של‬

‫ארץ האבות לא הסתפק בייבוש ביצות‪ ,‬הפרחת המדבר וייסוד התיישבויות‬

‫גיליון ‪42‬תאטרון ‪21 ‬‬