Page 35 - תאטרון 42 לאינטרנ ט

‫מה שרואים מכאן‬

‫צילום‪ :‬ירון פרידמן‬ ‫תמונה מתוך אי שם‬

‫כאמור‪ ,‬פלסטין‪ ,‬שעת אפס בוחרת אסטרטגיית ביניים בין ציר הייצוג למציאות‪,‬‬
‫כשהיא נאחזת בפרוט עובדות רבות‪ ,‬אך המופיעים בה הם שחקנים‪ .‬אי שם‬

‫בוחרת אסטרטגיה מתעתעת‪ ,‬בה לא ברור אם סיפורי הפליטות הם סיפורים‬
‫אישיים של המופיעים עצמם או לא‪ ,‬ומאוד ייתכן שחלקם עיבוד של סיפורים‬
‫של אחרים‪ .‬או לא‪ .‬ובסופו של דבר‪ ,‬האם זה משנה? הרי באינטימיות‬
‫המועצמת שנוצרת בין דובר אחד לבין צופה אחת (או אחד) כל הנתונים של‬
‫המסגרות החיצוניות מתפוגגים ואנו נותרים עם מפגש אנושי כואב וחשוף בין‬
‫שני אנשים‪ .‬בתוך התא הקטן והלבן‪ ,‬המופיעים מציגים מונולוג אישי‬
‫שבמהלכו הם לא רק מגוללים את קורותיהם אלא גם מפנים לעיתים אצבע‬
‫מאשימה כלפי הצופה‪ ,‬שנאלצת להתמודד לבדה‪ ,‬מבלי שום עזרה מבחוץ‪ ,‬עם‬
‫הפשעים שהיא משוייכת אליהם‪ .‬החוויה הופכת מורכבת עוד יותר במונולוגים‬
‫הנאמרים בשפה הערבית ומתורגמים סימולטנית באוזניות‪ .‬המפגש הכל‪-‬כך‬
‫אינטימי הזה חייב לעבור התערבות ותיווך חיצוניים – טכנולוגיים – כדי‬
‫שבכלל יוכל להתקיים‪ .‬הסיטואציה הזו מגלמת את המרחק הבין‪-‬תרבותי הגדול‬
‫למרות הסיטואציה הכל כך קרובה פיזית‪ .‬זה קורה בתוך התא וזה מתקיים גם‬
‫מחוצה לו‪ ,‬במציאות הלאומית והבינלאומית‪ .‬חשוב לי להתייחס לבדיקה‬
‫הפנימית שההצגה הזו מאלצת אותי לערוך‪ .‬אילו מונולוגים נגעו לליבי? אילו‬

‫גיליון ‪42‬תאטרון ‪33 ‬‬