Page 34 - תאטרון 42 לאינטרנ ט
P. 34
נתלי פינשטיין
"אף אחד לא מכיר
את הכפר שלי .אף
אחד כבר לא יכיר"
אם בפלסטין ,שנת אפס המעבר בין הסצנות נעשה באמצעות תרועת חצוצרה
ספק-מלחמתית ,ספק-קרקסית המאותתת על כוח חיצוני ששולט על המתרחש,
באי שם הקול החיצוני עוזר להציב את הצופה בעמדה של הפליט .זו הצגה
שמיועדת לארבעה צופים בלבד .כשהגעתי לחלל ביקש ממני קול חיצוני ,שלא
ברור מהיכן הוא מגיע או מי עומד מאחוריו ,להסתדר בשורה עם שאר הצופים
ולהתפזר בחלל בהתאם להוראותיו .התחושה שהתקבלה כבר בשלב מוקדם זה,
כשאני ניצבת בחלל לא מוכר ,עם אנשים לא מוכרים ונדרשת לציית לקול
האדון מבלי יכולת לערער או להתמרד ,היא כזו של חוסר שליטה בגורלך.
אמנם כאן ,בתאטרון ,אני כצופה נכנסת לסיטואציה הזו מרצון ,מתוקף
השאיפה למלא אחר מוסכמה תאטרונית שתעזור לי לחוות את החוויה במלואה.
אבל הרעד הזה ,אפילו בתוך המרחב המוגן ,מחלחל ומספק פרספקטיבה
לחוויית הפליט במציאות -זו שנעשית מחוסר ברירה מוחלט ומתוך צורך
הישרדותי גרידא.
שתי ההצגות הללו מציעות שתי אסטרטגיות אסתטיות שונות של תאטרון
פוליטי העוסק בבעיית הפליטות ,ונעות על הציר שבין ייצוג המציאות לבין
חשיפתה כפי שהיא .בישראל מוכר מאוד תאטרון דוקומנטרי המעבד מציאות
חברתית-פוליטית קשה למחזה עלילתי עם דמויות בידיוניות (למשל מחזות של
מוטי לרנר או הצגות רבות של נולה צ'לטון) .בעולם קיימות יותר ויותר
דוגמאות של תאטרון שלא מנסה לעבד מציאות זו .כך למשל ,קבוצת
התאטרון רימיני פרוטוקול הפעילה בגרמניה וידועה במופעיה המפגישים את
הקהל עם "מומחים לחיי היומיום" ,לא-שחקנים ,דוברים אותנטיים הנעקרים
מתוך המציאות אל חלל התאטרון ומעידים מתוך חווייתם האישית על סיפורם.
במהלכים אחרים ,במקום בחלל התאטרון ,הקבוצה מוציאה את הקהל למפגש
ישיר עם המציאות .כך למשל ,באחד הפרויקטים יושבים הצופים בתוך משאית
שדופן אחת שלה הוסרה ובמקומה הוצבה דופן שקופה :חלון לעולם .המשאית
עוברת בין מחסנים ,נמלים ,נקודות מסחר שונות ,כשהצופים עדים ליחסי
המסחר והתעבורה ,כמו גם ליחסי הכוחות בין העובדים.
32תאטרון גיליון 42
