Page 342 - MOTIV-HMELECH DAVID.MOTIV-HMELECH DAVID.1A
P. 342

‫‪Pg: 342 - 11-Back 21-10-20‬‬

                                                                  ‫האוצרות האבודים‬

‫שני שכנים‪ ,‬האחד עשיר והאחד רש‪ .‬לעשיר היה צאן ובקר הרבה‬
‫מאוד‪ .‬ולרש אין כל‪ ,‬כי אם כבשה אחת קטנה‪ ,‬אשר קנה‪ ,‬ויחיה‪,‬‬
‫ותגדל עימו ועם בניו יחדיו‪ .‬מפתו תאכל ומכוסו תשתה‪ ,‬ובחיקו‬
‫תשכב ותהי לו כבת‪ .‬ויבוא הלך לאיש העשיר ויחמול לקחת מצאנו‬
‫ומבקרו‪ ,‬לעשות לאורח הבא לו‪ .‬וייקח את כבשת האיש הרש‪.‬‬
‫ויעשה לאיש הבא אליו"‪ .‬הנביא סיים את דבריו‪ ,‬מביט בפני המלך‪,‬‬

                                                          ‫מצפה לדין המלך‪.‬‬
‫חרון אפו של ָ ּד ִוד עלה‪ ,‬עזות פני העשיר העלתה את חמתו‪" :‬חי‬
‫ה'‪ ,‬כי בן מוות האיש העושה זאת‪ .‬ואת הכבשה ישלם ארבעתיים‪,‬‬
‫עקב אשר עשה את הדבר הזה‪ ,‬ועל אשר לא חמל"‪ ,‬פסק המלך‬

                                                                       ‫בזעמו‪.‬‬
‫נתן הישיר עיניו לעומת המלך‪ ,‬מתבונן לתוככי עיניו‪ ,‬כמנסה‬
‫לחדור לעומק נפשו‪" .‬אתה האיש!" אמר בקול תקיף‪ ,‬מושיט אצבע‬
‫מאשימה לעבר האדם העומד מולו‪ֹ ּ " :‬כה ָא ַמר ה' אלוקי ִי ְ ׂש ָר ֵאל‪,‬‬
‫ָא ֹנ ִכי ְמ ַׁש ְח ִּתי ָך ְל ֶמ ֶל ְך ַעל ִי ְ ׂש ָר ֵאל ְו ָא ֹנ ִכי ִה ַ ּצ ְל ִּתי ָך ִמ ַ ּיד ָׁשא ּול‪ָ .‬ו ֶא ְּת ָנה‬
‫ְל ָך ֶאת ֵּבית ֲא ֹד ֶני ָך ְו ֶאת ְנ ֵׁשי ֲא ֹד ֶני ָך ְּב ֵחי ֶק ָך‪ָ ,‬ו ֶא ְּת ָנה ְל ָך ֶאת ֵּבית ִי ְ ׂש ָר ֵאל‬
‫ִויה ּו ָדה‪ְ ,‬ו ִאם ְמ ָעט ְו ֹא ִס ָפה ְּל ָך ָּכ ֵה ָּנה ְו ָכ ֵה ָּנה‪ַ  .‬מ ּד ּו ַע ָּב ִזי ָת ֶאת ְ ּד ַבר‬
‫ה' ַל ֲע ׂש ֹות ָה ַרע ְּב ֵעי ַני?! ֵאת א ּו ִר ָ ּיה ַה ִח ִּתי ִה ִּכי ָת ַב ֶח ֶרב ְו ֶאת ִא ְׁש ּת ֹו‬
‫ָל ַק ְח ָּת ְּל ָך ְל ִא ָּׁשה ְו ֹאת ֹו ָה ַר ְג ָּת ְּב ֶח ֶרב ְּב ֵני ַע ּמ ֹון! ְו ַע ָּתה לֹא ָתס ּור ֶח ֶרב‬
‫ִמ ֵּבי ְת ָך ַעד ע ֹו ָלם ֵע ֶקב ִּכי ְב ִז ָת ִני‪ַ ,‬ו ִּת ַּקח ֶאת ֵא ֶׁשת א ּו ִר ָ ּיה ַה ִח ִּתי ִל ְהי ֹות‬
‫ְל ָך ְל ִא ָּׁשה‪ֹ ּ  .‬כה ָא ַמר ה' ִה ְנ ִני ֵמ ִקים ָע ֶלי ָך ָר ָעה ִמ ֵּבי ֶת ָך ְו ָל ַק ְח ִּתי ֶאת‬
‫ָנ ֶׁשי ָך ְל ֵעי ֶני ָך ְו ָנ ַת ִּתי ְל ֵר ֶעי ָך ְו ָׁש ַכב ִעם ָנ ֶׁשי ָך ְל ֵעי ֵני ַה ּ ֶש ֶמ ׁש ַה ֹזאת‪ִּ  .‬כי‬
‫ַא ָּתה ָע ִ ׂשי ָת ַב ָּס ֶתר ַו ֲא ִני ֶא ֱע ֶ ׂשה ֶאת ַה ָ ּד ָבר ַה ֶ ּזה ֶנ ֶגד ָּכל ִי ְ ׂש ָר ֵאל ְו ֶנ ֶגד‬

                                                                    ‫ַה ָׁש ֶמ ׁש!"‬
‫פני ָ ּד ִוד החווירו כטוהר לבנוניות בגדיו הצחורים‪ .‬המילים הקשות‬
‫חדרו כמדקרות חרב לתוככי ליבו‪ ,‬שופכות את דמו בקרבו‪ .‬רעד‬
‫אחז את גופו‪ ,‬רגליו לא עמדו בעומס‪ ,‬ו ָ ּד ִוד נשמט ארצה‪" .‬אוי‪ ,‬אוי‪,‬‬
‫אוי"‪ ,‬קרא ָ ּד ִוד בבכייה‪" :‬חטאתי לה'‪ ,‬חטאתי לה' אלוקי ישראל‬

                                                                           ‫‪342‬‬
   337   338   339   340   341   342   343   344   345   346   347