Page 122 - 28222
P. 122
סוף דבר
סיפורים על אימוצים כושלים הגיעו לאוזניי מהרגע שהעליתי על דעתי
וגילגלתי על לשוני את המילה "אימוץ" ,וממשיכים להגיע עד היום.
מאיזושהי סיבה אנשים אוהבים לשתף בסיפורים עגומים .אולי
כדי להזהיר ,אולי כדי להיראות מלומדים ,אולי כדי לפרוק את שעל
לבם ,ואולי כי זהו טבעו של האדם .את הסיפור הראשון סיפר לי גיסי
בארוחת חג הפסח לפני 12שנים ,טרם אימוץ בתי ,וכשרק מילאנו את
הטפסים הראשונים בשירות למען הילד .הוא סיפר על מכרים שאימצו
ילדה ,חשבו שהיא רגילה ,והכול היה טוב בהתחלה ,אבל בגיל ארבע
גילו שמשהו לא בסדר איתה" .עבדו עליהם או משהו .לא ברור מה
הלך שם ",הוא אמר.
אחריו הגיע בן דוד שלי ,שאותו פגשנו בחנות לציוד סאונד שבה
עבד .היינו הורים טריים ונרגשים לבתנו שהיתה אז בת שנה" .איזו
חמודה ",הוא אמר וחייך חיוך גדול ,ואז סיפר" :גם לחבר שלי יש
ילדה מאומצת ,ואחר כך נולדה להם אחת שלהם".
"נו ,ומה הוא אומר?" שאל יואב ,כשהוא מתעלם מחוסר הרגישות,
ובטוח שהוא עומד לשמוע עד כמה גדולה אהבתו של אותו חבר
לילדתו המאומצת.
"שאין ,אין כמו האהבה שלו לבת הביולוגית .אין מה לעשות ,זה
לא אותו הדבר ",השיב לו אותו בן דוד .החיוך הגדול ,אגב ,התנוסס
על פניו של בן דודי מתחילת השיחה ועד סופה והסגיר את העובדה
שהוא לא חשד ולו לרגע שהמילים שלו עלולות להיות קשות עבורנו.
יואב לא זוכר דבר מדבריו של בן הדוד ,הוא זוכר רק שהצליח להוריד
את מחיר הרמקולים שקנינו.
122
