Page 58 - 28222
P. 58

‫נעמה סגל‬

‫עליה‪ .‬היא הינהנה וסקרה ילד אחר ילד בעיניים קפוצות תוך כדי אותו‬
                ‫הנהון‪" .‬באמת‪ .‬היא מאומצת‪ ",‬הוסיפה בקול דרמטי‪.‬‬
                           ‫"איפה נולדת?" שאל הילד הכי גדול‪.‬‬
                                      ‫"בטריפולי‪ ",‬ענתה לו בתי‪.‬‬

       ‫"מה זה מאומצת?" שאלה הילדה בעלת השיניים הקטנות‪.‬‬
      ‫"זה כמו שאת מאמצת כלב‪ ,‬רק בתינוק‪ ",‬ענתה לה החברה‪.‬‬
‫"מה פתאום כמו כלב! ומה פתאום טריפולי‪ ",‬הזדעקתי‪" .‬היא‬
‫נולדה בארץ‪ ,‬ואני ואבא שלה אימצנו אותה‪ .‬זה אומר שאנחנו ההורים‬
    ‫שלה! וזהו‪ ,‬די! לא מדברים על זה יותר‪ ,‬יש לכם פיצה‪ ,‬תאכלו‪".‬‬
‫בתי הסתובבה אליי מופתעת מעוצמת התגובה‪" .‬אבל למה‪ ,‬אמא?‬
‫אני דווקא רוצה לדבר על זה‪ ",‬היא אמרה בשקט‪ ,‬אך כשנתקלה בפניי‬
       ‫הרציניות‪ ,‬סובבה את מבטה והמשיכה בפעולת לעיסה שקטה‪.‬‬

‫ארשת פניי נראתה בטוחה כשהסתכלתי עליה‪ ,‬אבל בראשי התחולל‬
‫סחרור מחשבות‪ .‬נתונים ועוד נתונים הציפו את מוחי‪ ,‬ואני ניסיתי‬
‫לסדר אותם לפי נוסחה כלשהי‪ ,‬או טבלה‪ ,‬איזשהו מבנה מסודר שייתן‬
‫לי פלט‪ ,‬תשובה ברורה וחד־משמעית לשאלתה של בתי‪ :‬למה לא‬
‫לדבר על האימוץ? למה לא הסכמתי לשיחה הכביכול תמימה הזאת‬
‫סביב שולחן הפיצה? מתי סקרנות של ילדים אחרים הפכה להיות‬
‫אי ּום? איך קרה שהשורש אמ"צ‪ ,‬שהוא שורש גאה‪ ,‬מדובר ופתוח‬

                 ‫בביתנו‪ ,‬נהיה משהו שיש להסתירו או להתבייש בו?‬
‫ולמה‪ ,‬לעזאזל‪ ,‬יואב היה צריך להגיד לה שהיא טריפוליטאית?‬
‫"זה כמו שתגיד לי שאני מפולין ומעיראק‪ ",‬אמרתי לו כשהוא חזר‬
‫איתה הביתה מבית הספר‪ ,‬והיא נכנסה כרוח סערה מצלצלת‪ :‬מזיזה‬
‫את האגן שלה לצדדים במעין ריקוד אפריקאי משולב עם ריקודי בטן‪,‬‬
‫מלווה את תנועותיה במחוות ידיים מצרית‪" .‬אני מטריפולי‪ ,‬אמא‪ ,‬את‬

                                               ‫יודעת מה זה אומר?"‬
                                                    ‫"לא‪ ",‬עניתי‪.‬‬

                             ‫"תראי איך היא שמחה‪ ",‬אמר יואב‪.‬‬

                                ‫‪58‬‬
   53   54   55   56   57   58   59   60   61   62   63