Page 82 - 28222

‫‪13‬‬

‫הפי גנטיקה‬

‫את אחיה הצעיר של אמי פגשתי פעמים ספורות בלבד‪ ,‬בעיקר‬
‫בילדותי‪ .‬לפני כמה שנים‪ ,‬כששכב על ערש דווי‪ ,‬הלכתי לבקרו בבית‬
‫החולים‪ .‬זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ללא כיסוי ראש או‬
‫זקן‪ ,‬פניו העגולות ועיניו המלוכסנות המחייכות הזכירו לי את פניו‬
‫השמחות של סבי‪ .‬דודי היה חרדי שגר בבני ברק‪ ,‬נשוי ועקר‪ .‬כך‬
‫לפחות לטענתו של אבי‪" :‬אם אשתו היתה זאת שעקרה‪ ",‬הוא היה‬
‫מצהיר בקול מבודח מלא בשמחת־ריכול־פיקנטי‪" ,‬הוא כבר מזמן היה‬
‫זורק אותה ומתחתן עם אחרת‪ .‬ככה זה אצל הדוסים‪ ".‬אמא שלי היתה‬
‫מאשרת את התיאוריה של אבי בשתיקתה ובמבטה המהורהר‪" .‬מסכן‬
‫אחי הקטן‪ ",‬היתה מוסיפה מדי פעם בשקט‪ .‬אבא שלי אהב לספר‬
‫על מעללי אחיה הצעיר של אמי בעיר בני ברק‪ .‬בביקורי יום שישי‬
‫המשפחתיים הוא נהג לשבת על ספת העור‪ ,‬כשברכיו כפופות אל‬
‫חזהו ומספקות לו מסתור מסוים‪" :‬הוא משוגע אמיתי‪ ",‬היה אומר‬
‫לכל מי שהתיישב לידו‪ ,‬גם אם לא חפץ לשמוע‪" ,‬בואי אני אספר‬
‫לך‪ ,‬בתי‪ ,‬כמה משוגע הוא היה‪ .‬יום אחד עלה לאוטובוס‪ ,‬שם לאישה‬
‫טבעת ומול כל הנוסעים העדים צעק‪' :‬הרי את מקודשת לי כדת משה‬
‫וישראל‪ ,‬מקודשת מקודשת מקודשת‪ '.‬אז גם בבני ברק לא רצו אותו‪.‬‬
‫כי היו עדים‪ ,‬והוא אמר מקודשת מקודשת מקודשת‪ .‬אבל לא היתה‬

‫להם ברירה‪ .‬לאן יזרקו אותו?"‬
‫זכור לי שדוד שלי היה מתקשר לעתים רחוקות ומבקש להיפגש‬
‫עם אמי‪ ,‬דבר שלא היה מקובל על אבא שלי‪ ,‬שחשב שהוא צריך להגן‬

‫‪82‬‬