Page 90 - 28222
P. 90
נעמה סגל
משחה אנטיבקטריאלית ותחבושת .בשבוע הבא אנחנו צריכים ללכת
איתה לפלסטיקאי בתקווה שלא תישאר צלקת רצינית".
כעסתי .כעסתי .כעסתי כל כך ,ורציתי שהיא תדע.
איך יכול להיות שלא התייחסו לכאב שלה ברצינות? שהניחו שגם
הפעם התגובה שלה מוגזמת? איך לא התקשרו אליי בבהלה הראויה
למקרה שכזה? ואיך יכולתי אני ,אמא שלה ,לא להתייחס לכאב של
בתי ברצינות ,והנחתי שהתגובה שלה מוגזמת? מדוע בחרתי להתעכב
על המשפט שאמרה לי הסייעת ,ש"כל הגן שמע שקרה לה משהו",
כשכל מה שראיתי לנגד עיניי היה הילדים המבוהלים מחפשים מסתור
מפני הצעקות שלה?
"אמא ,לפעמים אני מרגישה כמו הענק הירוק ",היא אמרה לי
כשחיבקתי אותה באותו הערב ,מחפשת את הסליחה שלה על מחשבות
שהיא לא ידעה שאני חושבת" ,אני מנסה להתקרב לילדים ,והם
בורחים ממני".
לא אמרתי לה כלום ,רק המשכתי לחבק ,וכי מה יכולתי להגיד?
הרי אני בעצמי מוצאת את עצמי חושבת שהיא הענק הירוק.
מעולם לא חשפתי באוזני איש את מחשבותיי בזמן האירוע .למעשה,
עכשיו ,בזמן כתיבת השורות האלה ,זו הפעם הראשונה שאני מודה בהן
בפני עצמי .לכאורה נהגתי כפי שמצופה מאמא מסורה :הגעתי בזמן,
מיהרתי למיון ,חיבקתי ,נישקתי ,הצטערתי בקול אין־ספור פעמים,
אבל בלבי התייסרתי בשאלה ,האם אני ראויה להיות אם לבתי?
כשיואב חזר הביתה מטיול האופניים ,הטחתי בפניו" :זה היה מקל
עליי אם לא היית מדווח לי בווקי טוקי על כל תקלה או תאונה
שהילדה שלנו מעורבת בהן ",ואז שמעתי את בתי צועקת מחדר
השינה שלנו" :אני לא יכולה לזוז ,אמא! וזה לא זאב!" ויואב אמר:
"גם ככה היית מגלה את זה בעוד כמה דקות ".מיהרתי אל חדר השינה
שלנו וחשבתי לעצמי ש"העוד כמה דקות האלה" ,שהוא כל כך מזלזל
90
