Page 91 - 28222

‫איך להיות אמא מאמצת‬

‫בהן‪ ,‬יכולות להיות דקות ארוכות של אשליה מתוקה שבה הם נהנים‪,‬‬
‫צוחקים‪ ,‬מסתדרים‪ ,‬עוצרים ומכרסמים עוגייה‪ ,‬אגס‪ ,‬שקד‪ .‬לוגמים‬
‫מהתה‪ .‬כמה דקות שמחשבותיי יכולות להפליג למחוזות הדמיון‪ :‬בתי‬
‫פוגשת חברה‪ ,‬והחברה מזמינה אותה אליה ועכשיו הן משחקות יחדיו‬
‫ועוד רגע יואב יחזור הביתה בלעדיה ויגיד שביקשו שנאסוף אותה רק‬
‫בעוד שעתיים‪ ,‬שלוש‪ ,‬ארבע‪ .‬בכמה דקות אני מסוגלת להמציא סיפור‬

‫שבעולם הדמיון נפרש על פני שעות ואף ימים‪.‬‬
‫בתי שכבה שרועה על המיטה שלנו‪ ,‬מכופפת את ברכיה לפניה‬
‫ומנשקת אותן‪" .‬אמא! זה נגמר‪ ,‬את לא מאמינה לי‪ ,‬אבל אני לא אוכל‬
‫יותר ללכת לעולם!" היא גערה בי כשהתיישבתי על המיטה לצדה‬
‫וביקשתי שתסיר לרגע את כפות הידיים מהברכיים כדי שאוכל לחזות‬
‫במו עיניי בפציעה‪ .‬עברו שלוש שנים מאז מקרה הכווייה בגן‪ ,‬והנה‬
‫שוב מצאתי את עצמי חוזרת על אותה תבנית ומניחה מראש שהיא‬

‫מגזימה‪.‬‬
‫אמי היתה נסה מפניי כשהייתי בוכה בקולניות‪ .‬היא היתה קוראת‬
‫בקול‪" :‬יהושע‪ ,‬תיקח את הילדה שלך ממני‪ ,‬היא הפעילה את הסירנה!"‬
‫וכשלא הצלחתי להפסיק את הבכי‪ ,‬היא היתה אומרת‪" :‬אולי תנוחי‬
‫קצת ואז תחזרי לבכות?" וכשכבר הפסקתי לבכות ועברתי לגיהוקים‬
‫בלתי נשלטים‪ ,‬היא היתה אומרת‪" ,‬מה זהו? נגמר? אין לך עוד? כי זה‬

‫לא הספיק לי‪".‬‬
‫"נעמה היתה בוכה עד שהיתה מכחילה‪ ",‬היא סיפרה פעם ליואב‪,‬‬
‫כשראתה אותי מנסה להרגיע את בתי מבכי סוער בסלון ביתם‪ .‬הוא‬
‫צחק‪ ,‬ספק ממבוכה‪ ,‬ספק כי חשב כמוה שכל תפקידו של הבכי שלי‬
‫היה לאמלל אותה‪ ,‬וכל תפקידו של הבכי של בתי הוא לאמלל אותנו‪.‬‬
‫"אם לא הייתי יודעת אחרת‪ ,‬הייתי אומרת שהיא הבת הביולוגית‬

‫שלה‪ ...‬כל כך דומות‪".‬‬

‫"גם אני נפלתי פעם על הברכיים באמצע הריצה וזה כאב נורא‪ .‬את‬
‫יודעת מה עזר לי?" ניסיתי לעודד אותה עם סיפור הזדהות וכאב‪ ,‬אבל‬

‫‪91‬‬