Page 92 - 28222
P. 92
נעמה סגל
היא קטעה אותי ואמרה" ,שום דבר לא יעזור לי! את לא מרגישה את
מה שאני מרגישה .אין לנו אותו גוף".
יכול להיות ואף סביר להניח שכל כוונתה של בתי בת התשע היתה
להגיד לי פשוטו כמשמעו :אין לנו אותו גוף ,כי את היא לא אני .את זו
את .ואני זו אני .אבל לא יכולתי שלא לתהות אם כוונתה היתה שאין
לנו אותו הגוף כי היא לא גדלה ברחמי ,כי אנחנו לא חולקות את
אותם הגנים ,כי אני לא האמא שילדה אותה.
אלדריג' כותבת שכדי לעזור לילדה להתגבר על פחדיה וכעסיה ועל
התחושות הקשות מתחילת חייה ,היא צריכה להרגיש שהיא יכולה
לבטא את רגשותיה בחופשיות ,בלי שיכעסו עליה ,וכך היא תלמד
שאם רגש חזק מציף אותה ,אמא תהיה שם ותדאג לה לתמיד .רק כך,
היא כותבת ,היא תלמד לבטוח בעולם.
אני נותנת לבתי לבטא את רגשותיה ,אני רוצה שהיא תלמד לבטוח
בעולם ,אך כשהיא צועקת עליי שאני לא מבינה כלום ממה שקורה בגוף
שלה ,שאיך אני יכולה להבין אותה אם הגוף שלנו כל כך שונה ,אני
מרשה לעצמי לברוח למחוזות הדמיון ולחשוב על הילדה הביולוגית
שהיתה יכולה להיות לי .כדי לחשוב עליה ,אני עושה הכנות כמו
ההכנות שאני עורכת כשאני רוצה לפנטז על גבר אחר :אני שוכבת
במיטה על הגב ,מתכסה בשמיכה ,מדליקה מאוורר ,דואגת להיות בלי
חזייה או משהו לוחץ אחר .אני בוהה בסיבוב מאוורר התקרה השחור,
עד שהוא הופך לכתם על התקרה ,ומדמיינת .היא תמיד באותו הגיל,
בת שש בערך .יש לה תלתלים קופצניים בהירים ,היא רזה נורא .עורה
בהיר .היא מזיעה מתחת לכובע בד רחב שוליים .אגלי הזיעה שלה
נקווים לטיפות גדולות ומלוחות ,שזולגות לה במורד הסנטר .היא
דומה לי מאוד .למעשה ,נדמה לי שאני מדמיינת את עצמי כפי שאני
נראית בתמונות ילדותי — עומדת על גשר חבלים בפארק עין זיתים,
תחנת ביניים בדרך לטיול המשפחתי השנתי בצפת .אני עומדת לצד
שתי אחיותיי הגדולות ,הן מחייכות ומטות את ראשן מעט הצידה,
92