Page 6 - 14322
P. 6
ג׳ון לה קארה
כחרטום מ ּוטה בתהייה היתולית למחצה .לצידו עמדה אישה ד ֹו ָדתית
עם שיער לבן בסריג מכופתר.
"אני פרוקטור .ר ֹו ָצה עזרה עם זה?" הוא שאל והציץ אל תוך
העגלה.
"איך אני אדע שזה אתה?" שאלה לילי בבוטות בתשובה.
"כי אמך הנכבדת מאוד טילפנה אלי אתמול בערב אל המספר
הפרטי שלי והפצירה בי שאהיה כאן".
"היא אמרה לבד ",מחתה לילי ,מביטה בזעף באישה הד ֹו ָדתית.
"מארי משגיחה על הבית .היא גם תמיד שמחה להושיט יד לעזרה
נוספת מכל סוג ,אם צריך ",אמר פרוקטור.
האישה הד ֹו ָדתית פסעה קדימה ,אבל לילי משכה בכתפיה בחוסר
עניין ,ופרוקטור סגר את הדלת מאחוריה .בשלוות המבואה המרווחת
היא הפשילה את חיפוי הפלסטיק עד שנראה ראשו של התינוק הישן.
שערו היה שחור ומתולתל ,הבעת פניו שבעת רצון במידה מעוררת
קנאה.
"הוא היה ער כל הלילה ",אמרה לילי והניחה יד על מצחו של
הילד.
"יפהפה ",אמרה האישה מארי.
לילי כיוונה את העגלה אל מתחת לגרם המדרגות ,הנקודה החשוכה
ביותר ,ואגב כך חיטטה בחלקה התחתון וחילצה מעטפה לבנה גדולה
נטולת סימני זיהוי ,והזדקפה ונעמדה לפני פרוקטור .חצי החיוך על
פניו הזכיר לה כומר קשיש שהיתה אמורה להתוודות באוזניו על
חטאיה בפנימייה .היא לא אהבה בזמנו את בית הספר ולא אהבה את
הכומר ולא היתה לה שום כוונה לאהוב את פרוקטור עכשיו.
"אני אמורה לשבת כאן ולחכות בזמן שאתה קורא את זה ",היא
הביאה לידיעתו.
"כמובן ,כמובן ",הסכים פרוקטור בנועם ,הרכין מבט מעוקם ולטש
בה עיניים מבעד למשקפיים" .ואם יורשה לי לומר גם ,אני מצטער
מאוד ,מאוד".
6
