Page 59 - 30322

‫ג׳נטלמן חוטא ׀ ‪59‬‬

‫הראש שלה מציץ מהצד‪ .‬״השאירו אותם בשבילך בדלפק הקבלה‪,‬״‬
‫היא אומרת ומגישה לי את הזר‪.‬‬

‫אני צריכה להישען כדי שאוכל להניח אותם בחיקי‪ .‬״בשבילי?״‬
‫ניחוח השושנים האדומות עולה בנחיריי‪.‬‬

‫״כן‪,‬״ היא מאשרת‪ ,‬ואז מושיטה את ידה אל התרסיס האנטיביוטי‬
‫ומשפריצה מעט ממנו לתוך כפות ידיה‪ .‬״אסור להכניס פרחים‬

‫למחלקה‪.‬״‬
‫״אני מצטערת‪ ,‬לא ציפיתי לקבל פרחים‪.‬״ אני מחלצת את הכרטיס‬

‫מתוך הפרחים‪ ,‬ומסיטה את השושנים הצידה כך שאוכל לקרוא‪.‬‬
‫נתראה בשבע‪.‬‬

‫אני בולעת רוק‪ .‬בכבדות‪ .‬אינני מצליחה להחליט אם המחווה‬
‫שלו מחמיאה לי או מעצבנת אותי‪ .‬אני נזכרת בעווית שחלפה בלסתו‬
‫שעה שהוא אמר לי לצאת מהמכונית שלו‪ .‬באותו רגע‪ ,‬הוא היה נואש‬
‫להיפטר ממני‪ .‬מה השתנה? פעם נוספת‪ ,‬ת׳יאו קיין שולח מסרים‬
‫סותרים‪ .‬ותוך זמן קצר אני מבינה שאני עצבנית‪ .‬איך הוא מצפה‬
‫שאגיב לזר הפרחים העצום והיפיפה הזה? שאתקשר ואשתפך באוזניו‬
‫ברגשנות? שאתלהב? אין לי מושג מה אני חושבת עליו‪ .‬בשנים‬
‫האחרונות קרעתי את התחת בניסיון לאזן את עצמי‪ ,‬למצוא קרקע‬
‫יציבה כדי שאוכל להמשיך בחיי‪ ,‬אני לא צריכה גבר שישבש את זה‪.‬‬
‫״אני אוציא מפה את הפרחים האלה‪,‬״ אני אומרת לסוזן‪ ,‬שעומדת‬

‫מעליי‪ ,‬זרועותיה שלובות על החזה השופע שלה‪.‬‬
‫״ובכן?״ היא מחווה בראשה אל כרטיס הברכה‪ ,‬שעה שאני קמה‬

‫ממקומי‪.‬‬
‫״כן‪ ,‬ובכן?״ מייבל ממהרת לגבות אותה‪ .‬״הם מהחתיך?״‬
‫״כן‪ ,‬הם מהחתיך‪,‬״ אני מאשרת‪ ,‬בעודי חולפת על פני שתי הנשים‪.‬‬

‫״נתראה בעוד שבוע‪.‬״‬
‫״אל תעשי יותר מדי חיים‪,‬״ סוזן קוראת בעקבותיי‪.‬‬
‫״מה?״ שואלת מייבל‪ ,‬פניה מביעות שאט נפש‪ .‬״אל תקשיבי לה‪,‬‬

‫איזי‪ .‬תשתוללי‪ ,‬אבל תשמרי על עצמך!״‬
‫אני צוחקת בעודי יוצאת מהמחלקה‪ ,‬מתמוגגת נוכח הידיעה‬