Page 225 - 14322

‫להילחם או לברוח ‪|225‬‬

‫את עורו על עורי‪ ,‬לטעום את שפתיו‪ ,‬לגעת בו‪ ,‬לחוש במגעו — אלה‬
‫נראו לי דרישות בסיסיות והכרחיות‪ ,‬ממש כמו לנשום‪.‬‬

‫פני היו בגובה החזה החסון שלו כשרכנתי לתוכו‪ .‬כמו תמיד הוא‬
‫גרם לי להרגיש קטנה‪ ,‬שברירית‪ ,‬נשית‪ ,‬מעצם נוכחותו‪ ,‬ותהיתי איך‬
‫בכלל יכולתי לחשוב שמישהו אחר יוכל לגרום לי אי־פעם להרגיש‬

‫כפי שהוא גרם לי להרגיש‪.‬‬
‫הבטתי בו בתמהיל של תסכול‪ ,‬רגשות טינה וכמיהה מוחלטת‪ .‬הוא‬

‫החזיר לי מבט עז בה במידה‪.‬‬
‫שמתי לב במעורפל שפטריס מתנצלת שעליה ללכת‪ ,‬אבל הכול‬
‫סביבנו כמו התעמעם‪ .‬המוזיקה‪ ,‬האנשים‪ .‬וכבר לא חשתי בצינה‪ ,‬מפני‬

‫שבתוכי ניצתה אש‪.‬‬
‫בלי לומר מילה הרמתי את ידי‪ ,‬ניתקתי אחת מידיו מהזרוע שלי‬
‫ואחזתי בה‪ .‬הסתובבתי‪ ,‬וידו נשמטה מזרועי השנייה‪ .‬הוא לא הרפה‬
‫מידי כשהתחלתי להוביל אותו באיטיות — וברוגע ניכר הרבה יותר‬

‫משהרגשתי — מבעד לקהל בסיפון הראשי‪.‬‬
‫ידי התהדקה סביב ידו‪ ,‬והוא לחץ אותה בתשובה כשירדתי‬
‫בזהירות במדרגות הלולייניות בנעלי עקב‪ .‬לא היה איש בסיפון‬
‫התחתון‪ .‬הובלתי אותו אל דלתות הפטיו‪ ,‬לתוך הסלון הקטן‪ ,‬אל חדר‬

‫השינה הראשי‪.‬‬
‫לא חשבתי על הפרטיות של חברה שלי‪ ,‬או על ההתנהגות חסרת‬
‫האחריות שלי‪ .‬באותו רגע הייתי מודעת ברוב אנוכיותי לשני דברים‬

‫בלבד‪.‬‬
‫לקיילב סקוט‪.‬‬
‫ולתשוקה שלי אליו‪.‬‬
‫הוצאתי את הכרטיס של פטריס והובלתי את שנינו אל חדר השינה‬
‫הראשי הפרטי‪ .‬הרפיתי מידו של קיילב והסתובבתי אליו‪ ,‬כשהוא סגר‬
‫ונעל את הדלת מאחורינו‪.‬‬
‫הבטנו רגע זה בזה‪ .‬חזי עלה וצנח כשנאבקתי להסדיר את נשימתי‪.‬‬
‫פתחתי את פי להגיד משהו‪ ,‬אם כי לא הייתי בטוחה מה‪ ,‬ובמקום‬
‫זאת הפטרתי אנחה קלה כשהוא הצמיד אותי אליו פתאום‪.‬‬