Page 179 - 16222
P. 179
פרק 12
אמא שלי היא מסוג המשוגעות שחיות עם מלא חתולים ,רק בלי
החתולים.
במקום זה ,יש לה כלב.
קילר הוא כלב מעורב קטן שהיא אספה משולי הכביש כשהייתי
בת שש־עשרה ,ביום שעברנו אל ווטרטאון .אני לא יודעת מאיזה
עירוב גזעים הוא מורכב ,הפרווה שלו היא ערבוביה של זהב ולבן
מלוכלך ,אוזניו שמוטות ועיניו גדולות במיוחד .הוא פסיבי ככל שכלב
מסוגל להיות — מזיל ריר ואוהב ,ועצלן במלוא מובן המילה .השם
שלו ,שמשמעו "רוצח" ,אירוני בהתחשב בעובדה שהוא לא היה פוגע
בזבוב.
גם במלוא מובן המילה ,הוא אפילו לא מוכן לפגוע בזבובים.
אף על פי שאין לה חתולים ,אימי מפגינה את כל התסמינים
הקלאסיים של אישה קצת נוירוטית ,ללא חברים ,שקועה בפרנויה,
נזירה מתבודדת ומוזרה שכמו נלקחה היישר מתוך סרט של טים
ברטון .שיערה הוא גל סבוך ופרוע שהיא משאירה פזור ,עיניה החומות
מוגנות בזוג משקפיים עם מסגרות שחורות עבות.
חנות הפרחים שלה לא רחוקה מתחנת האוטובוס בווטרטאון .יש
לי כקילומטר וחצי הליכה עכשיו כשהשמש שקעה .אני גוררת את
המזוודה מאחוריי כשאני צועדת ,אני רוצה להפתיע אותה .החנות היא
בניין קטן דמוי־אסם עם שלט בעבודת יד מעל הכניסה עליו נכתב
בפשטות' ,פרחים'.
