Page 119 - 20122
P. 119
הם מאושרים ,הם נמצאים בעיר יפהפייה עמוסה בטבע ובשמיים.
כשמגיעים לברלין מבינים ,שהשמיים שנגלים לעינינו לאורך החיים,
הם שמיים מאוד מצומצמים .השעה שתים־עשרה באמצע שבוע והם
לא עובדים .ונכון לתקופה ההיא גם המחירים היו משמעותית זולים
יותר מכל מה שאנחנו מכירים.
יוסף ואני היינו מאוד טריים וההתאהבות היתה בשיאה ,מה שצובע
בצבעים עזים כל התרגשות חדשה .במשך ארבעה ימים הסתובבתי
בעיר בסחרור .כל פינה נראתה לי קסומה ,כל חנות ,כל בר בשכונה.
הדבר היחיד שלא נתן לי מנוח ,היה שלא מצאתי אפילו מסעדה אחת
ראויה .מרק פו ,נקניקיות ועוגה הם נפלאים אבל אלה אינם מאכלים
שהייתי בוחרת לאכול יום יום .ממש כמו בהתאהבות חדשה ומסעירה,
היתרונות גברו על החסרונות ובנסיעה לשדה ,בדרכי חזרה לארץ,
הכרזתי שהבית החדש שלי נמצא בעיר הזאת.
האביב חלף ,גם הקיץ .כשעלי השלכת החלו נעלמים לא נשאר זכר
לחיוכים על פני העוברים והשבים .מסתבר שגם העיר היפה ,הרווחה
הכלכלית והשמיים שלא נגמרים ,אינם ערובה לאושרם של התושבים.
ההתאהבות התמתנה ,המחסור באוכל טעים גבר ובדיחות השואה שלי,
שהיו דרך התמודדות מעולה עבורי בשלבים הראשונים ,הצחיקו אותי
פחות ופחות .התקוממתי למראה האטימות והציות העיוור לכללים
של המקומיים.
בעוד אחד מרגעי המשבר ,בהם תהיתי מה חשבתי לעצמי כשבחרתי
בעיר הזאת על פני כל עיר אחרת בעולם ,התיישבתי על מדרגות
הכניסה לאחד הבתים .ברחובות ברלין אין ספסלים .בין אבני המדרכה
הבחנתי באבני הנגף .אותן אבנים עליהן חרוטים שמות המשפחות שגרו
באותו בית או רחוב ונרצחו במלחמה .בעודי מגגלת את פשר העניין,
הבחנתי בקבוצת ילדים ,שנראתה כמו כיתה שלמה .הם עברו מבית
לבית ,ניקו את אבני הנגף ,הניחו פרחים ונרות נשמה .כששאלתי את
אחד הילדים מה הם עושים ,הוא הסביר ,שיש יום מיוחד בכל שנה,
בו עוצרים הכול ,עוברים על פני כל אבן וזוכרים .התרוממתי ,ניקיתי
את מעילי הכבד משאריות הקרח ,קניתי פרח בכניסה לסופר והנחתי
ליד אבן הנגף הקרובה .אולי סבתא רוזה היתה דווקא שמחה לראות
שאני כאן ,מתקבלת בזרועות פתוחות ושכולם זוכרים.
ובאשר למזון? ובכן ,ברלין היא לא פריז .אבל ממש באותו רחוב בו
ישבתי לצד אבני הנגף ,מצאתי בית קפה צרפתי מושלם .יש שם כריך
קטן מבצק בריוש ובתוכו הסלמון המעושן הטעים בעולם.
119
