Page 257 - 1322
P. 257
כליא ברק | 257
"שבי ,חמודה .רוצה תה ועוגיות?"
"כן ,תודה".
מזי התיישבה במרפסת המטבח ,על כיסא פורמייקה ליד שולחן
תואם .החלונות היו פתוחים ,פונים לחצר אחורית לא מוזנחת ולא
מטופחת .שטח שבקלות היה יכול להפוך לגינה לשימוש הדיירים,
אבל לא הפך לכלום .תקווה אוחיון הגישה לשתיהן תה בספלי זכוכית,
ושמה על השולחן שתי צלחות של עוגיות — אחת שושנים ואחת
חמאה.
"את בשרית?" היא שאלה.
"לא".
"יופי ,כי זה חמאה ,לא מרגרינה".
"אין לך משמרת היום?" שאלה מזי.
"עשיתי לילה ",ענתה אוחיון" ,הכי אני אוהבת לילה .ככה ביום
אני יכולה להיות איתו ,וגם אני אוהבת להיות בצהריים כשהילדים
חוזרים .הם כבר גדולים ,אבל הם לא מוותרים על צהריים של אמא".
"כמה גדולים?"
"שבע־עשרה ,שש־עשרה וארבע־עשרה .הייתי עושה עוד ,אבל אז
היתה התאונה של חיים .נו ,אז תסבירי לי מה רצית .אם אני יכולה
לעזור — אני אעזור".
"זה תקווה או תיקי?"
"מה שנוח לך".
"אז אוחיון".
"את עדיין שוטרת ,תאמיני לי ",אוחיון צחקה" ,יאללה דברי".
"לפני חמש שנים בערך התקשרה אלייך כתבת פלילים בשם זהבה
קונץ ,לשאול אותך על יסמין שכטר".
"נו".
"העיתון רצה לפרסם סיפור על זה שהיא נעדרת כבר שבועיים
ושפתאום מצאו אותה בפריז .השכטרים איימו על העיתון שלא
יפרסמו .אמרו להם שאפילו במשטרה ירדו מזה .את אמרת לזהבה
קונץ שזה נכון ,שבאמת קיבלת הוראה לסגור את התיק".
