Page 93 - 1322

‫כליא ברק | ‪93‬‬

‫"בואו נתפזר עד מחר‪ ",‬היא אמרה‪.‬‬
‫אחרי שהם הלכו‪ ,‬היא יצאה שוב לגג‪ ,‬הרטיבה את הרצפה החמה‬
‫ונשכבה עליה‪ .‬היא הרגישה את כובד השקרים שנערמו‪ .‬היא היתה‬
‫צריכה להתרגל לרעיון שהיא לא היתה אמורה למצוא את יסמין‪,‬‬
‫אבל עכשיו היא כן צריכה למצוא אותה‪ .‬להתרגל לרעיון שארי מת‪,‬‬
‫אבל גם לאפשרות שהוא נרצח‪ .‬להתרגל לחלון ההזדמנויות שנסגר‬
‫לפגישה עם אמיר‪ .‬עוד דחייה של הרגע (שאולי לא יגיע אף פעם) שבו‬
‫הגוף שלה יפגוש את שלו‪ .‬היא היתה משוכנעת משום־מה שהגוף שלו‬
‫יהיה זה שיביא לה נחמה תמידית‪ ,‬ולא רק הקלה זמנית‪ .‬את לא נסיכת‬
‫דיסני‪ ,‬היא אמרה לעצמה‪ ,‬את מוטציה מקומיקס אפל‪ .‬יו דונט גט טו‬

‫גט א האפי אנדינג‪.‬‬
‫היא נשכבה על המזרן שצמוד לקיר‪ ,‬זה שהצל עליו ילך ויתארך‬
‫עם התקדמותה של השמש מערבה‪ ,‬ולא הצליחה לא לחשוב על אמיר‪.‬‬
‫היא ידעה מי הוא עוד לפני שפגשה אותו בפעם הראשונה‪ .‬פעם‬
‫הוא היה כתב פלילים במקומון של רמלה־לוד‪ ,‬אחר כך הוא הפך‬
‫לכתב פוליטי בארצי‪ ,‬ואז לעיתונאי תחקירים רציני‪ .‬היא הכירה אותו‬
‫במקרה בפיצוצייה באלנבי איזה ערב‪ ,‬כשהסתובבה עם חבר כתב־‬
‫פלילים‪ .‬החבר וגואטה הכירו מהעיתון ונעצרו לדבר‪ .‬החבר לא ערך‬
‫ביניהם היכרות‪ ,‬ולא נראה שאמיר מבחין בה בכלל‪ .‬לה הספיק מבט‬
‫אחד בפנים שלו כדי להרגיש כאילו הוא המיועד שלה — רגש מסוג‬
‫שמזי לא נטתה להרגיש‪ ,‬או אפילו להכיר בקיומו‪ .‬זה מוזר איך פנים‬
‫יכולות לעשות דבר כזה‪ .‬היא יצאה החוצה‪ ,‬הדליקה סיגריה‪ ,‬נשענה‬

‫על מכונית והסתכלה בלב הולם‪.‬‬
‫אמיר גואטה היה יותר ארוך מגבוה‪ ,‬קצת שפוף‪ ,‬מחוספס בקצוות‪,‬‬
‫עיני כלב‪ ,‬אף כמו שגבר צריך‪ ,‬שרשרת זהב דקה‪ .‬היא הקשיבה לשיחה‬
‫שלהם‪ .‬הוא דיבר במילים של שבת‪ .‬כשהוא הלך והחבר הפליליסט‬
‫חזר אליה‪ ,‬היא ניפנפה אותו באיזה תירוץ וברחה משם לחדר מדרגות‬
‫לנשום‪ .‬משם היא יצאה חזרה לאלנבי‪ ,‬וכדי לחזור לעצמה‪ ,‬שכבה‬

‫ברצף עם שלושה משוררים בני עשרים‪ ,‬בלי שום הקלה‪.‬‬
‫הזמן עבר‪ ,‬והיא המשיכה לחשוב עליו‪ .‬לא בדיוק לחשוב כמו‬