Page 327 - zman
P. 327
הזמן שחלף בינתיים | 327
״הם נפטרו ,קורט".
הכעס נעלם והוא מצמץ באיטיות.
"מה? שאל.
"שניהם".
"אני "...הוא השתתק ואז אמר" ,אלוהים ,לא יכול להיות שהיו כל
כך מבוגרים".
"אבא קיבל שבץ ואימא ובכן ,אימא "...בלעתי רוק ואז סיפרתי לו
על אימא.
כשסיימתי ,הוא אמר שוב ,בהדגשה" ,אלוהים".
"כן ",לחשתי.
"אז נשאר רק קיילן ",העיר.
"מכאן הניסיון הכושל שלי להתעמת איתו ולהכריח אותו להתפייס.
זה חלק מהסיבה שבגללה אני כאן ,כי כשפטריק ידע שסופו קרוב ,הוא
הפציר בי להגיע לכאן ,אמר שזה לא מקרי ששני גברים חשובים בחיי
גרים רק במרחק של שעות זה מזה ,אבל במרחק כמה מדינות ממני".
"אז הוא החזיר אותך אליי ",מלמל קורט.
זה היה מביך אבל הייתי חייבת להתגבר על זה.
אז הסתובבתי בזרועותיו ,נצמדתי אליו ואמרתי" ,הוא היה איש טוב,
קורט".
"יש לך משפחה שאוהבת אותך ,את היגואר שלך ,את המגדלור ,את
כל החלקים היפים שיש בך ,ששמרו עלייך תמיד שלמה ,לא ממורמרת,
לא שבורה ,לא עצובה ,הבנתי את זה מזמן ,מתוקה שלי".
ברגע ההוא לא רציתי לצחוק או לצעוק משמחה.
רציתי רק לבכות.
ידעתי שקורט ראה את מה שהרגשתי ,כשהושיט ידו אל שולחן
הקפה והניח את הבירה שלו כדי שיוכל לשים את שתי ידיו על פניי —
האגודלים על עצמות לחיי — כאילו מתכונן לנגב את הדמעות.
אמרתי בקול רועד" ,הוא היה שמח לראות שזה קורה".
"כן ",אמר בעדינות.
"מאושר".
"כן ",חזר קורט.
"אני לא עומדת לבכות ",שיקרתי.
