Page 57 - zman
P. 57
הזמן שחלף בינתיים | 57
חסכונות ,הם לא הספיקו כדי לקנות מכונית חדשה (כלומר ,משומשת,
או אפילו גרוטאה) .הם הספיקו (בקושי) כדי לתקן את הישנה .אז זה
מה שעשיתי.
אבל נשארתי בלי גרוש ,בלי חסכונות והשתמשתי אפילו במעט
הכסף שהיה לי בחשבון.
ואז ,לפני יומיים ,קיבלתי מכתב מבעל הבית שמפנים את כל
הדיירים .הם מכרו את הבניין ,הם הולכים לגלח אותו ולבנות שם חניון
או משהו ,אז לכולנו היו שלושים יום להתפנות.
הדירה שלי לא הייתה משהו ,אבל היא לא הייתה בשכונה הכי
גרועה שאפשר להעלות על הדעת והשכירות לא הרגה אותי (היא רק
כופפה אותי קצת).
בכל אופן ,רשימת הדירות הפנויות בסכום ששילמתי ,כן היו
בשכונות הגרועות ביותר שאפשר להעלות על הדעת והן לא היו
נקיות או בסדר יחסית כמו הדירה שהייתה לי .הן היו דוחות ולגמרי
לא לעניין.
בנוסף לזה ,לא היה לי כסף לשטר ביטחון .השתמשתי בכסף
שקיבלתי בסיום הלימודים כדי להיכנס לדירה שהייתה לי וכדי לקנות
כמה דברים שממש אהבתי במכירת חצר ,אבל הם החזירו את הפיקדון
רק שלושים יום אחרי הפינוי.
זה אומר שהייתי חייבת להתנחל אצל לוני ומריה (לא אפשרות
טובה מסיבות ברורות) .או שהייתי חייבת לבקש מאימא ואבא לגור
איתם לכמה שבועות (גם זאת לא אפשרות טובה) .או שהייתי חייבת
לבקש מהם להלוות לי כסף לשטר ביטחון כדי שאוכל לעבור למקום
חדש (לא אפשרות כיפית).
עד כמה שלא רציתי לעשות את זה — אחרי שאימא ואבא הבהירו
מה הם חשבו על לוני ומריה (עוד מהתקופה בה מריה ואני התחלנו
להיות חברות) ואיך הם הרגישו לגבי זה שאני לא הולכת לקולג' (לא
קיבלתי מלגה כמו קיילן והם אמרו לי שאני צריכה לממן את עצמי —
בלי עבודה או חסכונות ,איך הייתי אמורה לעשות את זה?) ,וגם מה
שחשבו על אורח החיים שלי ועל מה שעשיתי בזמני הפנוי ,הרשימה
המשיכה עוד ועוד — עדיין ,האפשרות האמיתית היחידה הייתה ללכת
אליהם.
