Page 112 - 26422

‫‪ 112‬׀ מיה שרידן‬

‫דרך הבד הדק של החולצה שלי‪ .‬זעקתי כשהוא ינק בכוח‪ ,‬ועוד‬
‫סחרחורת של תשוקה טלטלה אותי מבפנים ומצאה את הדופק‬
‫הלוהט בצומת שבין ירכיי‪ .‬הוא נע מול גופי‪ ,‬ובאמצעות אגנו יצר‬
‫מעגלים איטיים במקום בו נזקקתי לו יותר מכול‪ ,‬וזה היה טוב‬
‫כל־כך‪ .‬יצאתי מדעתי‪ ,‬תפסתי בשיערו‪ ,‬התנשפתי כשדמי מתערבל‪,‬‬
‫לוהט‪ ,‬שועט‪ ,‬פטמותיי זקורות ומעקצצות‪ ,‬והמקום שבין ירכיי חלק‬

‫ורך‪ .‬מוכן‪.‬‬
‫הרצתי את ידי על העיקול הקשה של התחת שלו‪ ,‬במעלה‬
‫השרירים המתוחים של זרועותיו‪ ,‬ועל המרחב המוצק של גבו‬
‫וכתפיו הרחבות כשהוא המשיך לגלגל את אגנו והמעגלים האיטיים‬
‫הללו לקחו אותי גבוה יותר ויותר עד שהעולם כולו התפוצץ באשד‬
‫לבן של כוכבים נופלים‪ .‬זעקתי‪ ,‬רעדתי‪ ,‬פעמתי והעונג היה כה עז‬
‫שלא ידעתי אפילו אם אוכל לקרוא לזה עונג‪ .‬כי מעולם לא הרגשתי‬
‫משהו כזה‪ .‬ולפתע כל המילים המוכרות שבהן נהגתי לתאר סקס‬
‫נדמו לי חלשות וחסרות משמעות‪ .‬לרגע‪ ,‬כל מה שהיה סביבי —‬

‫העולם כולו — נראה חדש ו‪ ...‬שונה‪.‬‬
‫מצמצתי לעבר שמי העופרת כשהמציאות שבה אליי כמו מפל‬
‫של מים צוננים‪ .‬הגשם חדל והרעמים והברקים המשיכו הלאה בזמן‬
‫שאנחנו היינו‪ ...‬נעולים יחד‪ .‬אני שכבתי על העשב‪ ,‬ידיי עדיין‬
‫טמונות בשיערו של תומס‪ ,‬האופנוע שעליו רכבנו כמו מטורפים‬
‫נח בלי תנועה לצידנו‪ .‬הרמתי את פניי והבטתי בעיניו של תומס‪.‬‬
‫הוא הביט בי כשעל פניו הבעה שהייתה עזה ודרוכה גם יחד‪ .‬כאילו‬

‫חיכה לתגובה שלי ולא ידע למה לצפות‪.‬‬
‫״את בסדר?״ שאל בחשש‪.‬‬

‫צמצמתי את עיניי לעברו כשמוחי עדיין מעורפל והתשוקה‬
‫מתפוגגת באיטיות כמו הערפל העולה מקרקע הג׳ונגל‪ .‬״כן‪,‬״‬