Page 110 - 26422

‫‪ 110‬׀ מיה שרידן‬

‫״תתכונני‪,‬״ הוא צעק לעברי מאחור‪ .‬״תחזיקי חזק!״ תתכונני?‬
‫תחזיקי חזק? תתכונני למה?‬

‫השאלה נענתה כשתומס פנה לפתע הצידה‪ ,‬נכנס למעבה‬
‫היער והאט כשהשעין את האופנוע על צידו כך שאני הרגשתי‬
‫כאילו אנחנו רוכבים בצמוד לקרקע ואז לחץ על הבלם‪ .‬כשרכבנו‬
‫מספיק לאט‪ ,‬תומס כיבה את המנוע‪ ,‬הוריד את רגלו אל הקרקע‬
‫כדי להחזיק את האופנוע והוריד אותי ממנו כדי שהאופנוע לא‬
‫ייפול עליי‪ .‬שנינו שכבנו על הבטן על האדמה‪ ,‬מתנשפים כשגלגלי‬
‫האופנוע עדיין מסתובבים לצידנו‪ .‬חלף עוד רגע לפני שהאופנוע‬
‫האחר עבר על השביל שעליו היינו‪ ,‬ענן של אבק מתרומם מעל‬
‫השיחים שמאחוריהם שכבנו‪ .‬אלוהים אדירים‪ ,‬אלוהים אדירים‪,‬‬

‫אלוהים אדירים‪.‬‬
‫״יש התפצלות סלולה במעלה הדרך‪ .‬הם לא ידעו באיזה כיוון‬
‫פנינו‪.‬״ תומס התגלגל על גבו והתנשף במאמץ כשהתבונן אל השמיים‪,‬‬
‫ואנחנו הקשבנו לרעש האופנוע הנמוג‪ .‬ציפור צווחה בעץ מעלינו‪,‬‬
‫נוזפת בנו על שהפרענו לשקט‪ .‬הלחות באוויר נהייתה כבדה וטיפות‬
‫גשם החלו להצטלצל על העלים מסביב‪ ,‬לא ממטרים של ממש‪ ,‬רק‬

‫טיפות זעירות‪ ,‬טפטוף שגרם לאדים מוזרים לעלות מהקרקע‪.‬‬
‫הבל פינו המעורבל נמוג כשקולות הג׳ונגל גברו סביבנו‪ ,‬החיות‬
‫והחרקים הגיבו לגשם הקל‪ :‬אוושות‪ ,‬משק כנפיים‪ ,‬זמזום וקריאות‬

‫התעלות‪.‬‬
‫הסבתי את פניי אל תומס‪ ,‬והוא החזיר לי מבט ועינינו היו‬
‫במרחק של סנטימטרים אלה מאלה‪ .‬עיניו כהו‪ ,‬הכסף נעשה אפור‬
‫מתכתי ועפעפיו נשמטו מעט‪ ,‬ואני בהיתי בו כשרעם הרעים באוויר‬
‫סביבי‪ .‬דמי שעט‪ .‬רטט פתאומי טלטל אותי ולא ידעתי אם זה הרעם‬

‫שנשמע מעליי או שזה משהו פנימי‪ .‬״פאק‪,‬״ הוא אמר‪.‬‬