Page 106 - 26422

‫‪ 106‬׀ מיה שרידן‬

‫וצעדתי בעקבות תומס שעדיין לא הביט בי‪ .‬לסתו הייתה קפוצה‬
‫והבעתו ריקה‪.‬‬

‫כשיצאנו מבין השיחים‪ ,‬הגברים שדיברו וצחקו השתתקו‬
‫והפתעה נחרתה על פניהם כשעצרו במקומם או שהזדקפו; הגבר‬
‫שעישן סיגר שמט אותו לרגליו‪ .‬איש לא טרח לסלק את המת‬
‫ששכב על הקרקע — נראה שלאף אחד לא היה אכפת שבעל הסיגר‬

‫ירה בו במקום שבו עמד‪.‬‬
‫כעת‪ ,‬כשיצאנו מבין השיחים ראיתי שני אופנועים חבוטים‬
‫עומדים בצד‪ ,‬ודאי שייכים לגברים שמעבירים את הארגזים‪ .‬הגבר‬
‫שנשען על המרצדס הנוצצת לבש חליפה יקרה למראה‪ .‬מה זה?‬
‫האם הפרענו לעסקת סמים כלשהי של המאפיה? אין ספק שהם‬
‫שכרו חיילים מקומיים שמסתובבים בשטח שבו בחרו לערוך את‬
‫העסקה שלהם‪ ,‬ואנחנו צעדנו היישר ללב העסק‪ .‬אין ספק שהארגזים‬
‫מלאים בסמים‪ ,‬נכון? אלוהים‪ ,‬מה זה משנה? מה שחשוב זה שאנחנו‬
‫נכנסנו באמצע של‪ ...‬מה שזה לא יהיה‪ .‬והעובדה שהיינו עדים‬

‫לרצח תקטין את סיכויינו לצאת מהמקום הזה בחיים‪.‬‬
‫העזתי להביט בתומס והבעתו הייתה חידתית‪ ,‬עמידתו רפויה‬

‫וכמו רגועה‪ .‬מה נעשה? מה אפשר לעשות?‬
‫הגבר המבוגר יותר בחליפה השחורה צעד קדימה ואמר לתומס‬
‫משהו שגרם לו להקדיר פנים ולהטות את ראשו לעברי‪ .‬הנעתי את‬

‫מבטי בין שניהם‪ ,‬מדמיינת שנראיתי כמו ינשוף מבועת‪.‬‬
‫הגבר השתעל‪ ,‬וזה היה צליל משוחרר ועמוק שהזכיר את‬
‫הסיגר שעישן מוקדם יותר‪ .‬הוא אמר משהו בספרדית ותומס אמר‬
‫באנגלית‪ ,‬״אני מתנצל‪ ,‬הספרדית שלי לא כל־כך טובה‪ .‬אתה יודע‬

‫אנגלית?״ הוא שיקר‪.‬‬
‫הגבר התבונן בתומס בהרהור אבל אמר‪ ,‬״כן‪ ,‬אני יודע קצת‬