Page 104 - 26422
P. 104
104׀ מיה שרידן
ראשה נורה שמאלה ,ואז ימינה ,ומבטה קלט את שורות הצמחים
שביניהם צעדנו ואת הפרחים האדומים הקטנים .שיחי הקוקה.
שיט .״מה?״
״אנחנו חייבים להסתלק מכאן ,ליב.״ עיניה של ליבי התרחבו,
ונדמה שרעדה .ואז שמעתי את זה :קולות ,מכונית או שתיים
עומדות במנוע מותנע .קפאתי לרגע ,האזנתי ואז החזרתי את מבטי
אל ליבי וסימנתי לה בידי ללכת אחריי.
הקולות התגברו ככל שהתקרבנו ואני הרגשתי שליבי ממש
צמודה אליי ,מבקשת הגנה.
עצרתי מאחורי חומת שיחים ,השתופפתי וסימנתי לליבי לחקות
את מעשיי בעודי מצמיד אצבע לפי .היא הנהנה בהבנה ועיניה היו
שוב גדולות מפחד .נשמע כאילו האנשים נמצאים ממש לפנינו,
קפאתי במקומי כדי שאוכל לשמוע מה הם אומרים והושטתי את
ידי לפנים כדי שאוכל להזיז באצבעי ענף באופן כמעט לא מורגש.
מבעד לפתח הצר ראיתי שתי מכוניות ושני גברים נשענים עליהן
ומדברים ,אחד מהם מעשן סיגר תוך כדי שכמה גברים אחרים
מעבירים ארגזים מתא מטען של מכונית אחת לאחרת .בעודנו
מתבוננים ,הגבר שעישן סיגר הוציא לפתע את ידו מכיסו וקול
ירייה רם פילח את האוויר .הגבר שאיתו דיבר כמה רגעים קודם
לכן צנח לקרקע כמו שק תפוחי אדמה וליבי שאפה אוויר בהלם.
״קומו לאט ותזרקו את הנשק שלכם לקרקע,״ אמר קול עמוק
מאחורינו.
אוי ,פאק.
