Page 102 - 26422

‫‪ 102‬׀ מיה שרידן‬

‫שפירית התעופפה באוויר‪ ,‬לכדה את תשומת ליבה של ליבי‬
‫והיא הרימה את אצבעה‪ .‬השפירית נחתה על ידה המושטת ועיניה‬
‫התרחבו בעונג כשמבטה לכד את מבטי‪ .‬הזמן עמד מלכת‪ ,‬שאגת‬
‫המים התפוגגה כשצפיתי בה ומשהו מילא את חזי‪ .‬זה לא מצא חן‬
‫בעיניי‪ .‬תשוקה‪ ...‬עם תשוקה אני מסוגל להסתדר‪ .‬אבל עם זה‪...‬‬
‫לא‪ .‬הרגשתי בסכנה‪ ,‬עורי סמר מתוך רצון לברוח או להילחם —‬
‫אלא שזה היה שונה איכשהו‪ .‬היא איימה עליי באופן שלא יכולתי‬
‫להגדיר ולא ידעתי כיצד להגן על עצמי מפניו‪ .‬צללתי שוב מתחת‬
‫למים ושיקעתי את עצמי בצינה וחזרתי לנשום בצד השני של‬
‫הבריכה כשליבי צחקה במקום שבו עמדה‪ .‬השפירית התעופפה לה‪.‬‬

‫״שוויצר‪,‬״ היא קראה‪.‬‬
‫גיחכתי לעברה בנוקשות כשיצאתי מתוך הבריכה והרגשתי‬
‫שמבטה נעוץ בגבי‪ ,‬הרגשתי בתשוקה שלה‪ ,‬אבל גם בבלבול שלה‪.‬‬
‫במשיכה־דחייה האלו בהם נלחמנו בכל עצם מעצמותינו‪ .‬לבשתי‬
‫את מכנסיי‪ ,‬התיישבתי על הסלע והסבתי את עיניי‪ .‬יכולתי לשמוע‬
‫את ההמהום שלה‪ ,‬את שאון השכשוך שלה במים‪ ,‬אבל סירבתי‬

‫להסתכל עליה‪ .‬לא יכולתי‪.‬‬
‫תוך זמן קצר שמעתי את קולות השכשוך של ליבי ששחתה אל‬
‫החוף ואז התלבשה‪ .‬תחושת חוסר הנוחות שלי פחתה מעט בידיעה‬

‫שהיא לבושה‪.‬‬
‫״אלוהים‪ ,‬זה היה נעים כל־כך‪.‬״ היא נאנחה בסיפוק כשהתיישבה‬
‫על הסלע לצידי ואספה את שיערה הרטוב בפקעת‪ .‬״תודה שעצרת‪.‬״‬
‫״את לא צריכה להודות לי‪.‬״ בדקתי את כפות רגליה וחבשתי‬
‫אותן מחדש‪ .‬במהירות‪ .‬בשיטתיות‪ .‬אף שיכולתי לחוש שהיא‬
‫מביטה בי בזמן שעבדתי‪ .‬ברגע שהיא סיימה לנעול את נעליה‪,‬‬
‫קמתי‪ ,‬הרמתי את התרמיל שלי והתחלתי לצעוד‪ .‬שמעתי אותה‬