Page 82 - 26422
P. 82
82׀ מיה שרידן
בשם כרמן ,והאמת היא שכל מה שרציתי היה להישאר לבדי עם
מחשבותיי ,כך שנדדתי לעבר שולחן בחצר בצד הבניין ,לקחתי
לשם את היומן שלי והעמדתי פנים שאני כותבת בו.
רוב הזמן פשוט שרבטתי בו והנחתי למוחי לשוטט .חשבתי על
אלק ,חשבתי על השבועיים האחרונים לפני שהוא נעלם .ישבתי
במכונית וחיכיתי שיצא ממסעדה שממנה הזמנו משלוח .כשיצא,
אישה הייתה בדרכה פנימה ,והוא לא החזיק בשבילה את הדלת.
הוא פנה אל המכונית וחייך כשהתקרב אליי ואני חשבתי ,הוא לא
גבר חלומותיי .אלה בדיוק המילים שחלפו במוחי .אבל מייד לאחר
מכן נזפתי בעצמי שאני נוהגת בקטנוניות .הוא התייחס אליי יפה.
הוא היה קשוב והחמיא לי .אז מה אם לפעמים התייחס פחות יפה
לזרים? אז מה אם שכח לפתוח דלת או להציע את מושבו לנשים
מבוגרות? אז מה אם לפעמים נראה שלא הבחין באחרים סביבו?
אבל ...אולי זה כן חשוב .אולי זה בסדר שזה כן חשוב לי.
ואולי אני משווה אותו באופן לא הוגן לגבר שלא רק מחזיק
דלתות לאחרים אלא גם דואג שייעשה צדק למען ילדות קטנות
שמעולם לא פגש .לפני זה ,בכלל לא ידעתי שקיימים גברים מסוגו
של תומס .ובעולם האמיתי הם באמת לא קיימים .אז לא ,אני לא
אשווה את אלק אליו בשום דרך שהיא .זה לא הוגן.
אבל איך אדע מה אני מרגישה באמת כלפי אלק אלא אם אעמוד
מולו? איך אוכל לדעת משהו אם לא אמצא אותו ואקשיב לגרסה
שלו? יהיו סיבותיו להיותו כאן אשר יהיו — ונסיבות היותו כאן
אשר יהיו — אסונות הטבע כלאו אותו כאן .לא היו לו משאבים,
לא היה לו כסף בקולומביה .אבל כל אלה עמדו לרשותי .אני יכולה
להגיע אליו ,וזה מה שאעשה .משפחה .כל היתר ...טוב ,כל היתר
תלוי באוויר.
