Page 15 - 30322
P. 15
הרגע הנוכחי |15
כמה חודשים לשנת ההתמחות השנייה ברפואת חירום .עבדתי כשמונים
שעות בשבוע ,אבל אהבתי את העבודה ואת האדרנלין .אהבתי את
האנשים ,אהבתי את הקצב המטורף של חדר המיון ולהתמודד עם
המציא ּות במלוא אכזריותה .בשאר הזמן ביליתי בברים בנורת' אנד,
עישנתי גראס וזיינתי בחורות מטורללות נטולות כל סנטימנטים כמו
ורוניקה ילנסקי.
במשך תקופה ארוכה אבא שלי הסתייג מאורח החיים שלי ,אבל
בקושי השארתי לו ֶּפתח לתקוף אותי או להביע ביקורת :מימנתי את
לימודי הרפואה בלי לבקש ממנו פרוטה .בגיל שמונה־עשרה ,לאחר
מותה של אמי ,אזרתי אומץ לעזוב את הבית ולא ל ַצ ּפות ממנו לשום
דבר .ולא נראה שהמרחק הזה הפריע לו .הוא התחתן שוב עם אחת
המאהבות שלו ,אישה מקסימה וחכמה שהייתה מסוגלת לסבול אותו.
ביקרתי אותם פעמיים־שלוש בשנה ,והתדירות הזאת התאימה לכולם.
הבוקר ,התדהמה שלי רק גברה .כמו ֵשד שיוצא מקופסה ,אבא
שלי הופיע שוב בחיי ותפס אותי בשרוול כדי לגרור אותי לנתיב פיוס,
שזה מכבר הפסקתי ל ַצ ּפות לו.
"נו ,מתחשק לך לדוג או מה??" התעקש פרנק קוסטלו ,משלא
הצליח להסתיר עוד עד כמה השתיקה שלי מעצבנת אותו.
"בסדר ,אבא .רק תן לי זמן להתקלח ולהחליף בגדים".
הוא שלף מהכיס חפיסת סיגריות בשביעות רצון ,והדליק סיגריה
בעזרת מצית כסוף ישן שהכרתי מאז ומעולם.
מופתע כולי אמרתי" ,אחרי שגמרת עם הסרטן בגרון ,חשבתי
שהפסקת"...
עיני הפלדה שלו פילחו אותי.
"אחכה לך בטנדר ",הוא אמר ,קם מהכיסא ונשף פרץ ארוך של
עשן כחלחל.
.2
הנסיעה מבוסטון למזרח קייפ קוד ארכה פחות משעה וחצי .זה היה
בוקר יפהפה בשלהי האביב .השמיים היו בהירים וצלולים ,אור השמש
הציף את השמשה הקדמית של הרכב ,זורה גרגירי זהב ששטו על פני
