Page 14 - 30322
P. 14
| 14גיום מוסו
של עיניו הבוחנות של אבא שלי ,מבכירי המנתחים בבית החולים שבו
עבדנו שנינו.
"אספרסו כפול ,אין דרך טובה יותר לפתוח את היום ",אמר פרנק
קוסטלו והניח ספל קפה חזק לפניי.
הוא פתח את החלונות כדי לאוורר את החדר שהיה אפוף ריח חריף
של גראס ,אבל לא אמר מילה .נגסתי בקנולי ,מציץ בו מזווית העין.
לפני חודשיים הוא חגג את יום הולדתו החמישים ,אבל בגלל השיער
הלבן והקמטים שעיטרו את פניו ,נראה מבוגר יותר בעשר או חמש־
עשרה שנים .ובכל זאת ארשת פניו הייתה נעימה ,תווי פניו ברורים
ועיניו כחולות כמו אלה של פול ניומן .הבוקר הוא ויתר על החליפות
המחויטות והמוקסינים בעיצוב אישי לטובת זוג מכנסי חאקי ,סוודר
מרופט ונעלי עבודה מגושמות מעור.
"החכות והפיתיונות בטנדר ",אמר ושתה מהקפה השחור" .נצא
מיד ונגיע למגדלור לפני הצהריים .נאכל בדרך ונוכל להציק לדגים
כל אחר הצהריים .אם הדיג יהיה מוצלח ,נעצור בבית כשנחזור .נצלה
את הדגים בנייר כסף עם עגבניות ,שום ושמן זית".
הוא דיבר כאילו אנחנו ממשיכים שיחה מאתמול בערב .הוא נשמע
נחמד ונעים ,אבל קצת לא מחובר לעצמו .בזמן ששתיתי מהקפה שלי,
תהיתי מאין הגיע פתאום הרצון לבלות זמן במחיצתי.
בשנים האחרונות כמעט לא היה קשר בינינו .בקרוב עמדו למלוא
לי עשרים וחמש .הייתי הצעיר במשפחה ,אחרי אח ואחות .בהסכמתו
האדיבה של אבי ,אחי ואחותי השתלטו על העסק המשפחתי שהקים
סבא שלי — משרד פרסום צנוע במנהטן — והפכו אותו למשגשג,
עד כדי כך שבשבועות הקרובים הייתה אמורה להיסגר מכירה שלו
לחברת תקשורת גדולה.
תמיד נשארתי מחוץ לעניינים מבחינתם .הייתי חלק מהמשפחה
אבל "מרחוק" ,קצת כמו איזה דוד בוהמייני שגר בחו"ל ששמחים
לפגוש אותו כשהוא מגיע לסעודת חג ההודיה .האמת היא שברגע
שהייתה לי הזדמנות ,נסעתי ללמוד כמה שיותר רחוק מבוסטון :קדם־
רפואה באוניברסיטת דיוק ,קרוליינה הצפונית ,ארבע שנים של בית
ספר לרפואה בברקלי ושנת התמחות בשיקגו .חזרתי לבוסטון רק לפני
