Page 213 - 30322
P. 213
הרגע הנוכחי |213
בביטחון ונכנסתי לגורד השחקים בלי שא ָשאל שום שאלה .אולם
הכניסה בגובה עשרה מטרים הזכיר שילוב של אולם המראות בנמל
תעופה ואולם תערוכות של מוזיאון לאמנות מודרנית :קירות זכוכית,
ציורים מופשטים ומינימליסטיים ,יער בונסאי שחלש על קיר ירוק
לכל אורכו.
ַמעבר שקוף ומרשים הוביל אל שורת מעליות שהובילו לדירות.
ברגע שנכנסתי למעלית ,הבנתי שהיא דורשת קוד וטביעת אצבע
כדי להגיע לקומה המבוקשת .בדיוק כשעמדתי לוותר ,נער מעלית
שזרועותיו עמוסות חבילות של מותגי יוקרה נכנס למעלית ובירך
אותי לשלום.
לפני שהקיש כמה ספרות על לוח המקשים ,הוא לחץ על הכפתור
לאחד הפנטהאוזים במרומי המגדל ,ואגב כך שאל אותי" ,לאיזו קומה,
אדוני?"
"שלושים ושלוש".
הנחתי לו לטפל בלוח המקשים ,וכעבור כמה שניות עמדתי מול
הכניסה לדירתו של ניקולס האל.
הדלת הייתה פתוחה מעט.
אין צירופי מקרים ,שמעתי את קולו של סאליבן לוחש לי.
נכנסתי לדירה בלי להשמיע קול .התקדמתי לסלון בעיצוב מודרני
אך חמים .קרני השמש של אחר הצהריים חדרו לדירה מכל עבר,
הופכות אותה לכמעט סוריאליסטית .אור נחושתי רך הסתחרר סביבי,
ענן אבק זהוב שביקש לעטוף אותי.
התקדמתי לעבר החלונות הגדולים ,ויצאתי אל מרפסת מוקפת
מעקות שקופים .מכאן נשקפו האיסט ריבר ,גשר ברוקלין ,ראשו
המוזהב של בניין העירייה ,המגדל החדש והנוצץ של מרכז הסחר
העולמי החדש...
נוף קסום .מראה עוצר נשימה .אבל משהו עורר בי אי־נוחות.
ספינת הזכוכית הזאת הייתה מנוכרת מדי .היא נראתה מנותקת ממה
שבאמת אהבתי :אנשים ,החספוס של הרחוב והקשרים האנושיים,
החיים.
חזרתי לדירה .על הקירות זיהיתי תמונות של ליסה והילדים :פרצי
