Page 29 - 30322
P. 29
עשרים וארבע הרוחות
השמש הייתה שם ומתה בתוך התהום.
— ויקטור הוגו
.1
דמי קפא בעורקיי.
ניגבתי בשרוול הסוודר שלי את הערפל שדבק בחלונות .השעה
הייתה קרוב לארבע אחר הצהריים ,וכבר כמעט החשיך .השמיים
היו קודרים .גשם בלתי פוסק ניתך על המרצפות .הרוח המייללת
סחפה הכול :גזעי העצים נכפפו ,כבלי החשמל רקדו ,מסגרות
החלונות רעדו .נדנדת המתכת חרקה וקוננה ביללה צורמנית כמו
ילד בוכה.
הייתי חייב להתחמם .ליד האח נחו כמה עצים וקרשים .הדלקתי
אש והכנתי עוד קפה .רצף התגליות האחרונות בילבל אותי .נראה
שסבא שלי לא טבע בחוף מיין .הוא נטש את אשתו ובנו כדי להשתובב.
אבל למה? גם אם איש אינו חסין מפני טירוף או התאהבות עיוורת,
ההתנהגות הזאת הייתה רחוקה מאוד ממה שסיפרו לי על דמותו של
סאליבן קוסטלו.
בנו של מהגר מאירלנד ,פועל שהצליח להגשים את החלום
האמריקאי .מדוע הוא נעלם ביום סתיו אחד ,קוטע באחת את כל
חייו? ֵאילו סודות איומים וכמוסים הוא הסתיר בנבכי נשמתו? מה
עשה בין סתיו 1954לסוף ?1958ומעל לכול ,האם יש סיכוי שהוא
עדיין בחיים?
