Page 27 - סבא חיים - ביוגרפיה
P. 27
המנהל אמר שהוא יהיה חייב לדווח עלי והציע לי לברוח .אני זוכר שאמר לי 'ויברח' בלשון הקודש (הוא
לא דיבר יידיש).
נבהלתי נורא .הפסקתי לישון בלילות .כל הזמן חשבתי לאן לברוח ומה לעשות .כמה ימים אחר כך הגיעה
לבית החולים משלחת אמריקאית-בריטית .הם באו לבקר בבתי החולים הרוסים כפי שנציגים מהצבא
האדום ביקרו בבתי החולים של הבריטים והאמריקאים .שני קצינים אמריקנים ושני קצינים בריטים
בליווי קצין בכיר רוסי פסעו לחדר שלי .בכל מיטה הם עצרו והרוסי שאל שאלות .גם אותי שאל' :מה
שלומך?'' ,איפה נפצעת?' ו'מה חסר לך?' .כששאל 'איך קוראים לך?' ועניתי 'חיים' ,ראיתי לפתע את שני
האנגלים מתחילים לדבר ביניהם באיזו שפה שאני לא מכיר .דקה או שתיים אחר כך התברר לי שהם
דיברו בעברית והם חברי 'הבריחה' .אחד מהם פנה אלי ביידיש ובדק' :אתה יהודי?' .הרגשתי בגן עדן!
קצינים יהודים מארץ ישראל?! אחים שלי! בכיתי מהתרגשות.
הם קבעו איתי להיפגש למחרת בעשר וחצי בבוקר בקומה התחתונה בבית החולים .משמונה ישבתי למטה
וחיכיתי להם .הם הגיעו חמישה .ארבעה מהם דיברו יידיש והחמישי היה ממוצא תימני אני חושב ,אבל
הוא הבין קצת .סיפרתי להם כל מה שעברתי ,שמחפשים אותי מהקרמלין ושבקרוב אני צפוי לנסוע לבית
הבראה בקרים .הם אמרו לי' :אל תפחד .נעזור לך' .זה היה כמו לפגוש את המלאך גבריאל .ידעתי שהם
יצילו אותי.
הם הבטיחו להעביר אותי לאיטליה ומשם להעלות איתי לארץ .התכנית היתה שאעלה לרכבת לקרים וארד
באמצע הדרך ,בתחנת ליצמנשטט [ ,Litzmannstadtהשם שנתנו הגרמים לעיר לודג'] .הם חזרו והדגישו
שאני חייב לקחת איתי את כל הניירות בנוגע אלי ולפציעה שלי ואת כל הדברים האישיים שלי ששמרתי
מהבית.
כשיום הנסיעה הגיע עלינו לרכבת .מצב הפסים היה גרוע והיא יותר עצרה מאשר נסעה .לקראת תחנת
ליצמנשטט ניגשתי לאחות האחראית שהיתה איתנו בקרון וביקשתי את הניירות שלי .היא לא רצתה לתת
בהתחלה אבל הצלחתי לשכנע אותה .אמרתי לה שאני רוצה לצאת לשוק ושאם יתפסו אותי אני חייב
ניירת להזדהות .ירדתי .הישראלים חיכו לי בתחנה .הם לקחו אותי לביאליסטוק ושם החליפו לי את
התחבושות.
מביאליסטוק נסענו לקרקוב .הגענו בליל שישי והניצולים בעיר הכינו 'עונג שבת' .הגענו לשם .כל החדר
היה מלא צעירים .אחת מהם הסתכלה עלי ,ניגשה ובחנה אותי מקרוב .הסתכלתי חזרה ,אבל לא זיהיתי
אותה .לא ראיתי את המשפחה שלי חמש שנים אבל היא לא היתה אחת מהאחיות שלי ,לא בת דודה ולא
שכנה .לא ידעתי מי היא .פתאום היא התעלפה .מיד קפצו עלי וצעקו 'קאפו! קאפו!' .בכלל לא הבנתי מה
זה אומר.
כשהתאוששה היא ניגשה אלי וישר נגעה לי בכתף הפצועה .היא הצביעה על שרשרת שענדה ואמרה לי:
'זה שלך' .התברר שהצעירה הזאת היתה אחת מהשבויות ששחררתי חודשיים קודם מהמחנה הגרמני.
27
