Page 27 - סבא חיים - ביוגרפיה
P. 27

‫המנהל אמר שהוא יהיה חייב לדווח עלי והציע לי לברוח‪ .‬אני זוכר שאמר לי 'ויברח' בלשון הקודש (הוא‬
                                                                                        ‫לא דיבר יידיש)‪.‬‬

‫נבהלתי נורא‪ .‬הפסקתי לישון בלילות‪ .‬כל הזמן חשבתי לאן לברוח ומה לעשות‪ .‬כמה ימים אחר כך הגיעה‬
‫לבית החולים משלחת אמריקאית‪-‬בריטית‪ .‬הם באו לבקר בבתי החולים הרוסים כפי שנציגים מהצבא‬
‫האדום ביקרו בבתי החולים של הבריטים והאמריקאים‪ .‬שני קצינים אמריקנים ושני קצינים בריטים‬
‫בליווי קצין בכיר רוסי פסעו לחדר שלי‪ .‬בכל מיטה הם עצרו והרוסי שאל שאלות‪ .‬גם אותי שאל‪' :‬מה‬
‫שלומך?'‪' ,‬איפה נפצעת?' ו'מה חסר לך?'‪ .‬כששאל 'איך קוראים לך?' ועניתי 'חיים'‪ ,‬ראיתי לפתע את שני‬
‫האנגלים מתחילים לדבר ביניהם באיזו שפה שאני לא מכיר‪ .‬דקה או שתיים אחר כך התברר לי שהם‬
‫דיברו בעברית והם חברי 'הבריחה'‪ .‬אחד מהם פנה אלי ביידיש ובדק‪' :‬אתה יהודי?'‪ .‬הרגשתי בגן עדן!‬

                                           ‫קצינים יהודים מארץ ישראל?! אחים שלי! בכיתי מהתרגשות‪.‬‬
‫הם קבעו איתי להיפגש למחרת בעשר וחצי בבוקר בקומה התחתונה בבית החולים‪ .‬משמונה ישבתי למטה‬
‫וחיכיתי להם‪ .‬הם הגיעו חמישה‪ .‬ארבעה מהם דיברו יידיש והחמישי היה ממוצא תימני אני חושב‪ ,‬אבל‬
‫הוא הבין קצת‪ .‬סיפרתי להם כל מה שעברתי‪ ,‬שמחפשים אותי מהקרמלין ושבקרוב אני צפוי לנסוע לבית‬
‫הבראה בקרים‪ .‬הם אמרו לי‪' :‬אל תפחד‪ .‬נעזור לך'‪ .‬זה היה כמו לפגוש את המלאך גבריאל‪ .‬ידעתי שהם‬

                                                                                             ‫יצילו אותי‪.‬‬
‫הם הבטיחו להעביר אותי לאיטליה ומשם להעלות איתי לארץ‪ .‬התכנית היתה שאעלה לרכבת לקרים וארד‬
‫באמצע הדרך‪ ,‬בתחנת ליצמנשטט [‪ ,Litzmannstadt‬השם שנתנו הגרמים לעיר לודג']‪ .‬הם חזרו והדגישו‬
‫שאני חייב לקחת איתי את כל הניירות בנוגע אלי ולפציעה שלי ואת כל הדברים האישיים שלי ששמרתי‬

                                                                                                 ‫מהבית‪.‬‬
‫כשיום הנסיעה הגיע עלינו לרכבת‪ .‬מצב הפסים היה גרוע והיא יותר עצרה מאשר נסעה‪ .‬לקראת תחנת‬
‫ליצמנשטט ניגשתי לאחות האחראית שהיתה איתנו בקרון וביקשתי את הניירות שלי‪ .‬היא לא רצתה לתת‬
‫בהתחלה אבל הצלחתי לשכנע אותה‪ .‬אמרתי לה שאני רוצה לצאת לשוק ושאם יתפסו אותי אני חייב‬
‫ניירת להזדהות‪ .‬ירדתי‪ .‬הישראלים חיכו לי בתחנה‪ .‬הם לקחו אותי לביאליסטוק ושם החליפו לי את‬

                                                                                             ‫התחבושות‪.‬‬
‫מביאליסטוק נסענו לקרקוב‪ .‬הגענו בליל שישי והניצולים בעיר הכינו 'עונג שבת'‪ .‬הגענו לשם‪ .‬כל החדר‬
‫היה מלא צעירים‪ .‬אחת מהם הסתכלה עלי‪ ,‬ניגשה ובחנה אותי מקרוב‪ .‬הסתכלתי חזרה‪ ,‬אבל לא זיהיתי‬
‫אותה‪ .‬לא ראיתי את המשפחה שלי חמש שנים אבל היא לא היתה אחת מהאחיות שלי‪ ,‬לא בת דודה ולא‬
‫שכנה‪ .‬לא ידעתי מי היא‪ .‬פתאום היא התעלפה‪ .‬מיד קפצו עלי וצעקו 'קאפו! קאפו!'‪ .‬בכלל לא הבנתי מה‬

                                                                                               ‫זה אומר‪.‬‬
‫כשהתאוששה היא ניגשה אלי וישר נגעה לי בכתף הפצועה‪ .‬היא הצביעה על שרשרת שענדה ואמרה לי‪:‬‬

     ‫'זה שלך'‪ .‬התברר שהצעירה הזאת היתה אחת מהשבויות ששחררתי חודשיים קודם מהמחנה הגרמני‪.‬‬

                                                  ‫‪27‬‬
   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32