Page 40 - סבא חיים - ביוגרפיה
P. 40
סוף כל סוף אזרח
נהג עצמאי והעבודה בתה"ל
ב 31-לאוקטובר 1949נולד יעקב ,שנקרא על שם אבא שלי .בתחילת השבוע בו נולד באתי לחופש
ולחיה התחילו הצירים .חזרתי לעבודה וביום שישי כשחזרתי היא כבר היתה עם יעקב בבית .לא היה אז
טלפון ולא ידעתי שנולד לי עוד בן עד שראיתי אותו .בעקבות התרחבות המשפחה משרד הביטחון הוסיף
לי כמה גרושים למשכורת והסתדרנו .יחסית לאחיו ,שנולד ברוסיה בתקופה של רעב ,יעקב נולד עם כפית
זהב בפה.
ב 1950-השתחררתי סוף סוף מהצבא .לואיס ,דוד שלי מאמריקה ,הגיע בדיוק לביקור עם אשתו השנייה.
הוא רצה לתת לי מאה דולר ואני הודיתי לו אבל אמרתי שאנחנו המונטנרים לא משנוררים (מה יעזרו לי
עכשיו מאה דולר? אין לי מה לאכול ואני רוצה לפתוח עסק) .אשתו השפיעה עליו והוא הוסיף עוד מאה,
אז לקחתי.
במשרד הביטחון שאלו אותי מה אני רוצה לעשות וסיפרתי שאני רוצה לעבוד כנהג (אין לי מקצוע אחר.
אני לא דוקטור ולא מהנדס) ואני צריך לקנות אוטו ולשכור משרד .בגלל השרות והתרומה שלי הם
אפשרו לי לפתוח משרד בחינם ליד השוק ברמלה .נותרו לי רק כמה גרושים אחרונים ממכירת היהלומים
אז לקחתי איתי שותף ,בחור בשם מירוסקי ,ופתחנו חברת הובלה .קראנו לה 'אקסודוס'.
קניתי אוטו ,לקחנו פקיד וחיברנו טלפון .עבדנו עם קבלנים פרטיים ותמורת עשרה אחוז מההכנסות נתנו
גם עבודה לנהגים שקיבלו דרכנו עבודה .באותה תקופה בנו בכל הארץ בתים לעולים החדשים שהגיעו.
עבור הבטון צריך חול ואני ,שהיה לי רכב עם פרונטקס ,נסעתי לקחת אותו מהדיונות של חולון .הובלתי
זיפזיף הלוך וחזור והתחלתי להרוויח.
לא הרבה זמן חלף עד שהתחיל המשבר הכלכלי ובעקבותיו מדיניות הצנע .החנויות התרוקנו ואלינו כמעט
ולא הגיעה עבודה .הלכה הפרנסה .היו לי אישה ,שני ילדים וחמות לפרנס אז 'אכלתי' את האוטו (מכרתי
אותו בחצי מחיר כדי להביא אוכל הביתה) והתחלתי לחפש עבודה .זה לא היה פשוט כי לא ידעתי עברית
ולא היתה לי פרוטקציה.
מדי פעם מצאתי לעצמי יום עבודה אבל הלחץ הלך והחריף .בינתיים ,חיה הלכה לעבוד במטבח של קיבוץ
גזר ואמא שלה טיפלה ביעקב התינוק .היא עבדה שם כמה חודשים וכך גם השיגה פירות לאמא שלה
שהיתה חולה והיתה זקוקה להם.
באותה תקופה התחילו לקבל פיצויים .זה היה אמנם גרושים ,אבל יכול היה לעזור לנו .רציתי לטפל בזה
וניגשתי לעורך דין .לאחר בדיקה הוא חזר אלי ואמר לי שהגרמנים יכולים לעצור אותי ולשפוט אותי כי
שיקרתי ואני לא ניצול שואה.
40
