Page 145 - gag 43
P. 145
ניתן לזהות בספר שני חלקים מרכזיים – הראשון מתמקד בגוף עצמו
ורואה בו מקור להזדהותו וזהותו של האני .השני עוסק בגוף ,שדרכו
האני חורג מעבר לעצמו.
הכותבת מוצאת כמה ביטויים מרכזיים לחריגה הזאת ,המשקפים את עולמו של
המשורר .בין היתר היא עומדת על ביטויי המשיכה החזקה להוויה ועל מאפייניו של
האני החווה ומשתוקק .בהמשך נבחנים הרליגיוזיות והתפילה כרגשות המחריגים את
האני מעצמו .כדוגמה לכך היא מביאה ,למשל ,את מחזור השירים היפהפה דדלוס
ציפור ,שבו הריתמוס יוצר תבנית פתוחה המורה על תנועת התהוות והשתוקקות
בטקסט ,כמו בשורות" :בן אדם ,מה אתה כותב?ֶׁ /את נפשך אתה כותבָּ /מנֹוע צבעוני/
צל להגדרות ,חסד מחונןִ ,היא ֹה ָּוהִ /היא דדלוס-ציפור /היא הנאחזת /היא המוליכה
והיא המבקשת".
***
מעניין במיוחד הפרק הרביעי העוסק בשפה כביטוי לחריגה העצמית .בהתאם לתפיסתו
את הגוף ,גרס מרלו-פונטי שהמילים כבר נושאות את המשמעות הגלומה בהן ,מכיוון
שהשפה אינה העתק של מחשבה .מכאן שהמבע השירי יוצר את המשמעות" .קאופמן
תופס את היצירה עצמה כיישות בעלת גוף" ,כותבת המחברת ומר ָּאה איך המילה היא
של המשורר" :אני גו ֵפ ְך – המוזה /
בבד היא טרנסצנדנטית .היא פועלת ונושמת ,בהיותה נובעת מבשרו ומדמו מאנהיותבשח ֵירהְך
ה ָּשר" .המילה היא נשאית זיכרון ובד
בתוך העולם האנושי ומניעה את המציאות" :מילים ברכבות /בניידים /שמתחרים
בגלגלים /ומה שמסתובב".
העיון בשירים מוקדמים ומאוחרים בעלי מכנה משותף מבחינה תמטית מאפשר
לכותבת לראות את ההתפתחות בעמדותיו של המשורר לאורך שנות יצירתו ואת
מאפייני מקומו של האני בעולם .העיון חושף מתחים פנימיים שביניהם נעה שירה זו –
בין תנועת התהוות מתמדת ,יש ואין ,לבין התחושה שהאני הוא חלק מרצף הדורות;
בין רצון עז להשתייך לגוף הצברי לבין הגוף החסר ,הפעור ,הבולע את "בליסטראות
נפשו".
אומר לסיום שבספרה אני הוא גופי הצליחה מזל קאופמן בכוח אהבתה וכושרה
האנליטי להתמודד עם אתגר לא פשוט שנטלה על עצמה -לבחון את הקשרים
ונקודות המפגש בין ההגות הפילוסופית לטקסט השירי מתוך כוונה לחשוף בו מבני
עומק ,וזאת למרות שמטבע הדברים העיסוק בשירה משאיר מעת לעת מקומות לא
"רכוסים" עד הסוף ,כאלה שאינם נשמעים תמיד לתפיסה סדורה וקוהרנטית.
ַּגג גיליון 143 43
