Page 86 - gag 43
P. 86
סתיו לי ברטל
ילדות
פרק מתוך דמעות של אורנים ,רומן ביכורים שיופיע בקרוב
הזיכרון הראשון שיש לאיריס בראש אם שואלים אותה ,הוא אור צהוב חזק.
אולי חולצה בצבע קרם .היא כולה מוקפת גלים של חמימות .מדהים כמה
הזיכרון הזה שונה מכל הזיכרונות האחרים .היא מביטה למעלה ויודעת ,מעליה
אימא .אבא וגידי נמצאים במקום רחוק יותר ,בפינה חשוכה בחדר .גם המילה
הכתובה" ,אימא" ,נמצאת שם למעלה .זה כל מה שהיא זוכרת .לא פנים ,רק
קול והמילה "אימא" באותיות אדומות .אולי המילה הכתובה היא בכלל לא
חלק מהזיכרון המקורי .אולי נוסף והתערבב שם זיכרון מאוחר בהרבה ,מהזמן
שגידי התחיל ללמד אותה לכתוב בדפוס את כל האותיות וכמה מילים .בכל
מה שנוגע לאימהות ישנו זיכרון נוסף ,ברור מעט יותר מהקודם .היא יושבת
על הברכיים של אימא שלה .עכשיו היא כבר רואה אותה ,את ליאה .פנים
ארוכים ,צורה קצת חדה של הסנטר ,עיניים חומות גדולות ו ֵשיער ארוך מאוד,
חלק וחום .ובתוך הפנים החדים האלה שתמיד נראו לאיריס קצת כמו תגליף,
מסתתר הפה הכי עדין .כשהייתה מחייכת ,הייתה מופיעה אצלה פתאום הרכות
המוזרה הזאת שכל-כך לא מזוהה ִאתה במחשבות של איריס.
"בת כמה אימא ,את יודעת?"
"כמה אימא?"
"בת שלושים וארבע .ואיך קוראים לי?"
"אימא".
היא צוחקת ,ואיריס בתגובה מתחילה לבכות" .תפסיקי ליילל .תגידי את השם
שלי ,ליאה".
"נניה "...מאותו יום קראה להוריה בשמותיהם הפרטיים.
בכל יום שישי בערב היו אופים עוגיות .בדרך כלל ליאה הייתה שורפת אותן.
הבית הקטן עם השטיח הירוק המכסה כל פינה ָברצפה היה מתמלא ענן עשן
סמיך .סמבה היה מתחיל לנבוח וסבתא רעיה ,בימים שהייתה בבית ולא
במוסד ,הייתה מתחילה לצעוק .ואז כולם היו מחפשים תמיד את המשאף של
גידי.
ַּגג גיליון 84 43
