Page 91 - gag 43
P. 91
איריס הרימה את ראשה והביטה בתקרה כדי לא לראות ,אבל אפילו על
התקרה התקוטטו הצלליות של סבתא רעיה ושל מוטי.
בחוץ נשמעה חריקת בלמים" .איפה סימבה?!" צעקה איריס.
"המפלצת זרקה אותו החוצה ".אמר גידי בשקט.
והנה השכן עם החיפושית הכחולה דופק על הדלת .בזמן שמוטי וליאה הלכו
לפתוח ,סבתא רעיה ניגשת אל איריס ,דוחפת את גידי שניסה לגונן עליה,
ולנגד עיניה קורעת את ההמחאה שעמדה לשלוח לבית הספר לאמנויות
באיטליה.
***
"אתה חושב שהעצים האלה ימשיכו להתקיים גם אלף שנים אחרינו?"
"אני חושב שאת העתיד אי אפשר לדעת ,את העבר כבר אי אפשר לשנות ואת
הרגע החד-פעמי כדאי לתפוס כמו שתופסים פרפר".
"אבל אי אפשר לתפוס רגע ".התעקשה איריס" .אם היה אפשר לתפוס רגע,
הייתי משאירה את סימבה אתי .הייתי גורמת להם שלא ירגיזו אותה כל-כך.
הייתי ...הייתי עכשיו משאירה את הקשת בשמים".
"זה כבר לרצות לשנות את העבר ש ָלך ".אמר גידי ואחז בידה" .את רוצה
ללכת לסרט?"
"לא .אני רוצה לעמוד ולהביט בעמק הירוק ולא להפסיק לעולם".
"למה ,אחות קטנה?"
"אני פוחדת שאיתם אפסיק להתבונן הכול ימות".
"מה זאת אומרת הכול ימות?"
"העמק ,עצי הזית ,הזיכרון של הקשת בענן שנעלמה עכשיו".
"הזיכרון של הקשת ,של עצי הזית ושל העמק הירוק שלך ,לא ימותו אף
פעם".
"הם קיימים בתוך הראש שלי?"
"לא".
"בתוך הלב?"
"נכון ,בחדרי הלב".
"הם יהיו אתי תמיד?"
"כמו כל דבר שתפגשי בחיים ,ויהפוך להיות שלך ,באמת".
ַּגג גיליון 89 43
