Page 55 - תאטרון 39
P. 55

‫פרקטיקה זו כוללת את מה שמכונה גם ליהוק פתוח או ליהוק 'עיוור‪ '.‬השחקנית והבמאית אנדריאה‬
                                                                       ‫פריי מציגה תפיסה זו כך‪:‬‬

        ‫‪The black actors should be allowed to play the roles that are there. […] Othello is‬‬
        ‫‪culturally specific… take away that, and you’ve altered the story. Macbeth is not‬‬
        ‫‪culturally specific.17‬‬

‫לפי דגם זה‪ ,‬אם אין משמעות מבחינה דרמתית לצבע העור‪ ,‬יש ללהק שחקנים שחורים או מכל גזע‬
‫שהוא בכל תפקיד שבנמצא‪ ,‬תוך התעלמות מצבע עורם‪ .‬הגזע של מקבת אינו אלמנט עלילתי )בעוד‬
‫שהגזע של אותלו המורי מניע את העלילה(‪ ,‬כלומר ניתן לנהוג על‪-‬פי ליהוק 'עיוור' ולהציב שחקן‬
‫שחור בתור מקבת‪ .‬כן ניתן לפעול לפי פרדיגמה זו ברוב הרפרטואר הקלאסי המערבי‪ :‬ווילי לומן‪,‬‬
‫גיבור מותו של סוכן מאת ארתור מילר‪ ,‬וגם ליובוב רנייבסקייה‪ ,‬הדמות הראשית של גן הדובדבנים‬
‫מאת צ'כוב‪ ,‬וכדומה‪ .‬את כולם יכולים לשחק 'שחקנים אתניים'‪ - ,‬במינוח של פאו‪ - ,‬מכל מוצא וצבע‬
‫עור‪ .‬יתר על כן‪ ,‬על פי תפישה זו‪ ,‬שחקנים לא רק יכולים‪ ,‬אלא צריכים לשחק בתפקידים שהנם לא‬
‫נכונים מבחינה ביולוגית )‪ ,(biologically incorrect‬כסוג של אמירה פוליטית וחברתית‪ :‬במת התאטרון‬

                                  ‫היא הנחלה התרבותית של הכלל‪ ,‬המורכב בהכרח מגזעים שונים‪.‬‬

‫הקרבן הראשי של פרקטיקה זו היא אשליית הריאליזם‪ .‬קתרין זיג מציינת שליהוק שחקנים שחורים‬
‫בתור מלכים‪ ,‬מלאכים‪ ,‬וכל תפקיד אחר בלתי צפוי ושובר מוסכמות‪ ,‬מציג עמדה אנטי הגמונית‪ .‬זוהי‬
‫שבירת קונבנציות הנוגדת את התפיסה שגופו של השחקן ה'לבן' הוא בעל יכולת הופעה אוניברסאלית‪,‬‬
‫ומסוגל לחצות את הקואורדינאטות הגזעיות של עצמו‪ ,‬ועל כן שחקנים 'לבנים' יכולים 'להלביש' על‬
‫עצמם דמויות של שחורים ואינדיאנים )או פרעונים ועברים‪ ,‬כבדוגמת הסרט ההוליוודי(‪ .‬אותה תפיסה‬
‫מניחה שהגוף השחור כלוא בתוך הקואורדינאטות הגזעיות של עצמו ועל‪-‬כן יכול לשחק רק שחורים‪.‬‬
‫הליהוק האינטגרטיבי נועד לשלול עמדה זו‪ ,‬ולהפוך את הגוף ה'אתני' לאוניברסאלי‪ ,‬לא פחות מן הגוף‬

                                                                                        ‫ה'לבן'‪.‬‬

‫‪ .2‬הפרדיגמה השנייה לפי החלוקה של פאו הפוכה ומנוגדת לראשונה‪ .‬זוהי פרדיגמת האתניות‬
‫)‪ (ethnicity paradigm‬השוללת ליהוק אינטגרטיבי‪ ,‬בטענה שפרקטיקה זו פועלת כדי לשאוב ולקלוט‬
‫קבוצות מהגרים אל תוך התרבות ההגמונית‪ ,‬אגב מחיקת ייחודן ושונותן‪ .‬זוהי פרדיגמה המבקשת‬
‫לעמוד מול 'קולוניאליזם תרבותי' המפתה שחקנים אתניים להצטרף לתרבות המערבית ולזנוח את‬
‫מורשתם הם‪ .‬פרדיגמת האתניות מעודדת תאטרון בעל יחוד תרבותי‪ ,‬וספציפיות תרבותית‪ .‬אחד‬
‫התומכים הנלהבים בפרדיגמה זו היה המחזאי האפרו‪-‬אמריקאי אוגוסט וילסון )‪ (August Wilson‬אשר‬
‫ראה בליהוק של שחקן שחור בתפקיד נסיך בריטי‪ ,‬לא הישג שוויוני‪ ,‬אלא בעיקר כניעה‪ ,‬והתיצבות‬
‫בשירותה של התרבות אשר דיכאה אנשים שחורים‪ .‬שירות זה מתבצע באמצעות גופו השחור‪ .‬וילסון‬
‫מסכם זאת במלים‪" :‬איננו זקוקים לליהוק עיוור‪ ,‬אלא לכמה מוסדות תאטרון שיטפחו ויפתחו את‬

       ‫המחזאים שלנו ]השחורים[‪ 18".‬בעיניו ליהוק 'עיוור' הנו למעשה חלק מן השיח הקולוניאליסטי‪.‬‬

‫‪ .3‬הפרדיגמה השלישית שמציעה פאו היא הליהוק הקונספטואלי‪ ,‬או הליהוק המבוסס גזע‪ ,‬שמצעיד את‬
‫הסוגיה צעד אחד קדימה‪ .‬זהו המאמץ להציג אמירה פוליטית‪ ,‬חברתית או אסתטית‪ ,‬באמצעות פנייה אל‬

                                                                 ‫‪ 17‬פריי בתוך ‪ ,Pao‬עמ' ‪ ,142‬תרגום שלי‪.‬‬
                                                                     ‫‪ 18‬וילסון בתוך ‪ ,Pao‬עמ' תרגום שלי‪.‬‬

                            ‫‪ 54‬ת א ט ר ו ן ‪ ‬גליון ‪39‬‬
   50   51   52   53   54   55   56   57   58   59   60