Page 123 - תאטרון 37
P. 123
המוחזקים" במחזהו של לאור ,המוסד הפסיכיאטרי במחזהו של מונדי ,או החללים הריאליסטיים
במחזותיו של בר יוסף( מהווים למעשה מפות לנפש קולקטיבית שפענוחן תלוי בהבנת חוץ-
הבמה הרעיוני והממשי אליה הם מתייחסים .באופן פרדוקסלי ,החללים ההרמטיים המוגדרים
דרך הוראות הבימוי והבמה נפרצים בתודעת הקוראים והצופים כביטוי לנוכחות ממשית של בני
אדם שאת קולם מבקש התיאטרון להשמיע.
חלקו השלישי של הספר השואף לעסוק יחדיו ב"אחר" וב"מחזה האחר" מעורר עניין רב אך גם
כמה שאלות .בחלק זה כלולים דיונים במחזותיהם של מרים קיני )שולמית לב-אלג'ם( ,אמיל
חביבי/מוחמד בכרי )רנה ברוך( ,יוסף אל-דרור )חן אלון( ,א"ב יהושע ועדנה מזי"א )מתיאס
נאומן( ,אפרים קישון )דורית ירושלמי( ויעקב שבתאי )נורית יערי( .נתחיל עם "המחזה האחר".
דומה כי השפה הדרמטית הישראלית היא "אחרת" במידה רבה כמעט באופן מהותי .שלושת
המחזאים הקנוניים שהוזכרו לעיל כתבו וכותבים כולם בשפה דרמטית ייחודית על פי כל קנה
מידה של דרמה קונבנציונאלית ,ולמעשה כך גם כמעט כל המחזאים להם מוקדש ספר זה .לכן,
המאמרים העוסקים בדרמטורגיה אחרת אמנם חושפים את המאפיין הזה של הכתיבה הדרמטית
הישראלית ,אולם דומה שמחזאים רבים אחרים הנדונים בספר יכלו למצוא עצמם תחת המושג
"המחזה האחר" .יוצא דופן בהקשר זה הוא מאמרה של דורית ירושלמי אשר פותח דיון חשוב
בהיסטוריוגרפיה של הדרמה הישראלית דרך ההתבוננות שהיא מציעה ביצירתו של אפרים
קישון .מאמר זה סולל את הדרך לדיון נחוץ בתרבות תיאטרון המכונה "פופולרית" ומהווה ביטוי
ליישום תיאוריות מתחום המופע על ניתוח קורפוס דרמטי של יוצרים השייכים לעשייה
התיאטרונית הענפה של הזרם המרכזי .לגבי מושג ה"אחר" )החברתי( ,מאמרה של לב-אלג'ם
העוסק בפואטיקה הפמיניסטית של קיני ומאמרה של ברוך העוסק בעיבוד האופסימיסט של
אמיל חביבי על ידי מוחמד בכרי מחדדים את השאלה לגבי קטלוגם של דרמה פמיניסטית ו/או
כזו העוסקת בזהות פלסטינית כעיסוק ב"אחר".
אף שהעורכים מציינים את מודעותם למיעוט היחסי המוקדש
למחזאות נשים בספר זה ,אין ספק שראוי היה להקדיש מאמרים
נוספים למחזאיות ,במיוחד בספר המבקש לערער או לבחון את מושג
הקנון הדרמטי הישראלי.
בדיוק כמו סוגיית הקנון וההימצאות בשוליו או מחוצה לו ,כך דיון בפואטיקה פמיניסטית
כ"אחרת" עלולה לשוב ולחזק את התפיסה כי זו אכן נמדדת אל מול פואטיקה דרמטית
"קונבנציונלית" .בנוסף ,על אף שהעורכים מציינים את מודעותם למיעוט היחסי המוקדש
למחזאות נשים בספר זה ,אין ספק שראוי היה להקדיש מאמרים נוספים למחזאיות ,במיוחד
בספר המבקש לערער או לבחון את מושג הקנון הדרמטי הישראלי .לעומת זאת ,האופן בו
גיליון 37 122
