Page 121 - תאטרון 37
P. 121
בחירתם של העורכים לדון בטקסט הדרמטי וה"ספרותי" של המחזות כמו גם במחזאים
משמעותית לאור המגמה הבולטת בעשורים האחרונים להתמקד בטקסט התיאטרוני )כלומר
המחזה הכתוב כפי שמומש בתיאטרון – בוים ,עוצב ושוחק( ואף במה שניתן לכנות בתור
הטקסט המופעי )כלומר ניתוח ההצגה בהקשר התרבותי הרחב יותר במסגרתו היא מועלית( .אין
ספק כי מגמה תיאורטית זו הרחיבה מאד את הדיון וההבנה של היסטוריית התיאטרון הישראלי
בעבר ובהווה ,אולם לאורה נדחק אל השוליים הדיון ה'ספרותי' בדרמה הכתובה .עניין זה חשוב
משום שבכך אין הכוונה לחזרה למתודולוגיות פרשניות שמתעלמות מהזוויות שהוסיפו תחומי
לימוד התיאטרון והמופע ,כי אם דרישה המשתמעת מהספר להשבת והדגשת חשיבותו של הדיון
הטקסטואלי ,רעיוני ,אידיאולוגי וספרותי באופן המתכתב עם חשיבה על המדיום התיאטרוני
וההקשרים הרחבים יותר הנובעים מתיאוריות של מופע.
יש להניח שכיוון שלא ניתן לכתוב בעת ובעונה אחת על "כו-לם",
ישנם מחזאים ומחזאיות רבים שיצירתם לא כלולה כאן ,למשל ,יוספה
אבן שושן ,ענת גוב ,מיקי גורביץ' ,סביון ליברכט ,גלעד עברון ועוד
מחזאים רבים.
צפייה חוזרת מחולק לארבעה שערים" :שואה לישראליות"" ,בין חלל ,מרחב וטקסט"'" ,האחר'
והמחזה האחר" ,ו"מסורת ,ביוגרפיה ופוליטיקה :המחזה בין השתקפות למציאותה"; החלוקה
לשערים הללו מנסה להגדיר מאפיינים תמטיים או צורניים האופייניים לדרמה הישראלית
והייחודיים למקום .המאמרים הכלולים בשער הפותח מראים כולם בדרכים שונות את האופנים
הרבים והמורכבים בהם מתפקד שיח השואה כמכונן זהות תרבותי של החברה הישראלית
ומשפיע על חשיבה ופואטיקה דרמטית .על אף שעובדה זו כמעט מובנת מאליה ,דווקא הקריאה
העדכנית ביצירות שנחשבות "אבני דרך" בייצוג השואה בשנים המוקדמות של המדינה )בתיה
אפלפלד( וביצירות פרי עטם של מחזאים מגוונים כדן צלקה )דפנה בן שאול( ,לאה גולדברג
)מזלית חיים( ,דני הורוביץ )זהבה כספי( ,הלל מיטלפונקט )ורד מאור( ויוסף מונדי )גד קינר(,
חושפת באופן רטרוספקטיבי את האופנים בהם ייצוגי השואה בדרמה הישראלית מבטאים את
סוגיות ההווה של החברה ,הזהות והתרבות הישראלית באמצעות נגיעה בפצע הקולקטיבי
לעומת דרמה העוסקת במה שהיה "אז ושם" .מאמריהן של בתיה אפלפלד ודפנה בן שאול
עוסקים באופנים שבהם הזיכרון והטראומה הופכים בצורות שונות לצל ,רוח ,ואפילו "דיבוק"
בתוך תודעת ההווה .בן שאול מנתחת את הפואטיקה הייחודית של צלקה במחזהו פולחן חורף
באמצעות מושג הבזות שכוננה ז'וליה קריסטבה ככלי להבנת האופנים שבהם ניסיונות ההדחקה
של הטראומה אינם מתאפשרים ,בעוד שמאמרה של זהבה כספי עוסק בניסיון של דני הורוביץ
לאתגר את תפיסת הקורבנות בצל השואה בחברה הישראלית ,ואילו מאמריהם של ורד מאור וגד
גיליון 37 120
