Page 13 - תיאטרון 41

‫"יונגיאניים" בתת‪-‬מודע הקיבוצי לנו המביאים אותנו להימשך לסוג זה של פולחן‬
‫ריקודי דווקא? אינני משוכנע שאנחנו מגיעים למסקנה‪ ,‬אולם זו מתממשת הלכה‬
‫למעשה בהנאה הגואה שלנו למראה הווירטואוזים המדהימים שאינם חדלים מהפגנת‬

‫חדוות הריקוד שלהם וכישוריהם הגופניים מעוררי הקנאה והאנדרלין‪.‬‬

‫"הר האולימפוס" ‪ -‬הולדת הטרגדיה מתוך רוח הכוריאוגרף‬

‫הר אולימפוס‪ :‬להלל את פולחן הטרגדיה‪ :‬כיצד מסוגל הצופה להתפעל מדיוניסוס מסואב‬
‫ועב כרס המקפיץ את משמניו הרוטטים והדוחים? איך הדמות הזאת מתיישבת עם‬
‫הדימוי החושני של אל היין‪ ,‬הפריון והטרגדיה? כיצד מפיקים עונג ממראה שחקנית‬
‫הבולסת כבד פרה נא כשכולה שטופה בדם‪ ,‬ולאחר מכן מכנסת את כל האיברים‬
‫הפנימיים של הבהמה על גבי סדין‪ ,‬ומקוננת מעל הבליל הזה המעורר בחילה‪ ,‬את‬
‫קינת אנדרומכה‪ ,‬אשת הקטור‪ ,‬בטרויה הכבושה שבנה הקט הושלך על ידי היוונים‬
‫המנצחים מראש מגדל והפך לבליל בשר (קינה ההופכת לנאום הסתה ומחאה של‬
‫הנכבשים נגד הכובשים בירושלים "החוגגת" יובל שנות כיבוש)? ואיך לבאר ולתאר‬
‫את היופי הארוטי המהפנט‪ ,‬שלא ראתה שפחה על הים‪ ,‬ושאין בו שמץ פורנוגרפיה‬
‫ו"תועבה" לשמה‪ ,‬של שלוש רקדניות יפהפיות ועירומות‪ ,‬פשוקות רגליים‪,‬‬
‫המעטרות את ערוותן בעלי כותרת של פרחי אביב בשומים‪ ,‬ומסייעות בכך‪ ,‬שלא‬
‫מדעת‪ ,‬לחשוף את ערוות התאטרון הישראלי חסר הביצים והתעוזה?‪ ...‬לגבי הצופה‬
‫הישראלי התשובה לשאלות אלו עשויה להיות – "זה כמו אצל חנוך לוין"‪ .‬אולם‬
‫בפרספקטיבה מיתית‪-‬פולחנית רחבה יותר‪ ,‬התשובה היא‪ :‬הטרגדיה‪ ,‬אותה סוגה‬
‫פרדוקסלית‪ ,‬שבמסגרתה מעשי הזוועה המחרידים ביותר כרצח אב ואם‪ ,‬כרצח מלך‪,‬‬
‫כמשכב עם אם‪ ,‬כאם הכורתת ראש בנה‪ ,‬אינם מבריחים את הצופה‪ ,‬אלא אליבא‬
‫דאריסטו מעוררים בו קתרזיס‪ ,‬תמהיל מזכך של פחד ורחמים‪ ,‬המעלה את האנושי‬
‫על נס‪ .‬האשף הבלגי יאן פאבר מצליח לעשות זאת‪ ,‬כשהוא מפשיט את הצגת‬
‫המחווה שלו לטרגדיה מכל מחלצות הדקורום והפי‪.‬סי‪ – .‬מה מותר ומה אסור‬
‫להראות על במה מהוגנת – וחושף בפנינו בירושלים‪ ,‬עיר הקודש‪ ,‬את האדם‬
‫השילדי‪ ,‬בעירומו הפיזי והנפשי‪ ,‬עיסה של יצרי מין‪ ,‬אונס‪ ,‬זלילה‪ ,‬קנאה‪ ,‬תאוות‬
‫רצח ומלחמה‪ ,‬כאוס של דחפים סדו‪-‬מזוכיסטיים‪ ,‬אך גם יצור המסוגל להפיק מכל‬

‫אלה מיתוסים נצחיים ויצירות אמנות‪.‬‬

‫בניגוד לכל "הפיקנטריה" היצרית‪-‬מינית השופעת מן הבמה‪ ,‬שעליה לכאורה מבסס‬
‫פאבר את עיבוד המיתוסים של מדיאה‪ ,‬אנטיגונה‪ ,‬אדיפוס‪ ,‬אודיסאוס ואחרים‪ ,‬לא‬
‫ניתן להתעלם מכך שהיוצר איננו רק תלמידו המובהק של אנטיונין ארטו‪ ,‬ומיישם‬
‫בנאמנות את הטכניקות של הבאת הקהל לחוויית קיצון אקסטטית שעל הסף‬
‫הלימינלי בין חיים למוות‪ ,‬וזאת באמצעות המחוות "המקוממות" שתוארו לעיל‬
‫ואיתגור סובלנותו וסבלנותו של הצופה לנוכח – למשל ‪ -‬חזרות מעגליות‪,‬‬
‫אינסופיות להלכה‪ ,‬של אותם אקטים מופעיים עצמם (למשל‪ ,‬קפיצה בחבל תוך‬

‫‪  12‬ת א ט ר ו ן ‪ ‬גיליון ‪41‬‬