Page 238 - גג 44

‫ג׳ניה לוותה בקצינה עד לחדר ההתייחדות‪ .‬שתיהן צעדו בשמש הקופחת‪ .‬היא אף פעם לא‬
‫הצליחה להבין את המבנה המורכב של בית הכלא‪ .‬כשיצאה החוצה זכרה רק את השערים‬
‫שחלפה בהם וגם את החדר ששהתה עם הגבר שלה‪ .‬היא הביאה עמה מצעים בצבע סגול‬
‫בהיר‪ .‬היא קנתה לכבוד הפגישה הזו גם כתונת משי בצבע ורוד‪ ,‬וגם חזייה ותחתונים בצבע‬
‫שנהב‪ .‬כשנכנסה לחדר ישב ולד על המיטה‪ .‬פניו חיוורים והוא נראה כמו אדם חולה ולא כמו‬
‫אסיר‪ .‬הבגד הכתום היה מונח על כיסא מתכתי והוא ישב בגופיה לבנה ובמכנסי טרנינג שקיבל‬

‫ממנה בביקור הקודם‪ .‬טרנינג בצבע כחול ששני פסים זוהרים עיטרו אותם‪.‬‬

‫כמו שני זרים שיצאו לפני רגע מאוטובוס מהיר הם ישבו ושתקו‪ .‬ועכשיו מה עושים היא‬
‫הרהרה בלבה‪ .‬מה עושים עם אדם שפוגשים בו פעם בחודש‪ .‬לא תמיד הוא מקבל אישור‬

‫להתייחדות וכשהם מקבלים אישור מתחיל סיוט עבורה‪.‬‬

‫כשהיא מבקרת אותו בכלא היא תמיד מטופחת‪ .‬שערה מסודר והיא קורנת אושר‪ .‬פעמים רבות‬
‫תהה מה היא עושה בכל הזמן הפנוי שיש לרשותה‪ ,‬הילד כבר בן עשר הוא אינו זקוק לה כמו‬
‫שהיה זקוק לה לפני שנה או שנתיים‪ .‬מה היא עושה לעזאזל עם כל הזמן הפנוי‪ .‬פעמים רבות‬
‫דימיון אותה בזרועות גבר זר‪ .‬היא מתרסקת לרסיסים בדימיונו כשהיא מוצאת נחמה בזרועות‬
‫הגבר שאין הוא מכיר‪ .‬כשהם משוחחים בטלפון הוא שואל אותה כמה פעמים אם היא‬
‫מתגעגעת אליו‪ ,‬כמה פעמים הוא מזהיר אותה שלא תבגוד באהבתם‪ .‬והיא היא יודעת שהיא‬

‫אסירה‪ .‬הוא כובל אותה לשלשלאות שקופות ונועל אותה במפתח סודי‪.‬‬

‫והנה בביקור ההוא היא החליטה לפתוח הכול‪ ,‬היא החליטה שהיא לא יכולה יותר לחיות בשקר‬
‫הזה‪ .‬היא סוחבת עשר שנים איומות שקרים שמתפצפצים לה בשקט בראש‪ .‬הוא בין הסורגים‬
‫והיא מאבדת את נעוריה מאבדת את השנים הכי יפות שלה בעבור רוצח שפל‪ .‬הנה היא תעמוד‬
‫על דעתה ותאמר לו בקור רוח שהיא חייבת לפתוח את מערכת היחסים ביניהם‪ .‬כמה פעמים‬
‫בעבר ניסתה לומר לו שהגיעה לקצה גבול הספיגה‪ .‬היא חייבת להתאוורר‪ .‬והוא לא רצה‬

‫לשמוע אותה‪.‬‬

‫והנה הגיע הרגע שהיא מחוזקת‪.‬‬

‫ג׳ניה פגשה ברחוב העצמאות בעיר קריית שמונה את הגבר שיוציא אותה מבית הסוהר הזה‬
‫שהיא הוכנסה אליו בגיל עשרים עם מתן גזר הדין‪ .‬לא היא לא חטאה ולא עשתה מעשים‬
‫נוראים‪ .‬היא רק מדברת עם מיכאל‪ .‬מיכאל גבה הקומה היה המפלט שאליו הגיעה בייאושה‪.‬‬
‫אסור שולדי יידע על קיומו‪ .‬הם נפגשו כשכבו האורות בשכונה‪ .‬הילד נרדם ומיכאל התגנב אל‬

‫ביתה‪ .‬זה התחיל מסתם שיחות כוס קפה‪.‬‬

‫״אני יכול לבוא אלייך אחרי העבודה?״ הוא שאל אותה כשעלתה לקו האוטובוס שלו בין הבית‬
‫ברחוב ארלוזורוב שבו התגוררה‪ ,‬למקום העבודה שלה בקניון שמונה סנטר‪ .‬הוא היה נהג‬
‫האוטובוס‪ .‬תמיד בחיוך‪ ,‬תמיד מנומס‪ ,‬היא שילמה בעד כרטיס הנסיעה והוא חייך אליה‪ .‬״רק‬
‫כוס קפה‪ ,‬ותו לא‪ ,‬אל תחששי‪.‬״ היא השיבה למיכאל בהן אילם‪ .‬הוא ידע היכן גרה‪ ,‬הכיר את‬
‫שמה‪ .‬שיחות הם ניהלו כשישבה בספסל הראשון צמוד לנהג‪ .‬שברירית משהו והיה נדמה לו‬
‫שהיא זקוקה להגנה‪ ,‬קרבה וחום‪ .‬אישה צעירה שעיניה הכחולות עצובות ושיערה תמיד אסוף‪.‬‬
‫פניה חיוורות והיא כמעט אינה מחייכת‪ .‬פעמים רבות שאל אותה אם אפשר להתרועע עמה‪ .‬אף‬

‫ַּגג ‪ ‬גיליון ‪96 44‬‬