Page 101 - תיאטרון 46
P. 101
תיאטרון אחר
.8ביפן מיררו בבכי
קינר :כן .השאלה האחרונה שלי היא בכיוון הזה :מעבר לארבייט מאכט פריי,
עבודה שעליה נעשו כמה וכמה סרטים תיעודיים ,והיו מספר סיורים בחו"ל ,איך
העבודות האחרות שלך מתקבלות בקהלים זרים בחו"ל?
יערון :דווקא בחו"ל קל יותר לא פעם...
קינר :איך את בכלל מופיעה בחו"ל? מה הטקסטים?
יערון :בצרפת היו כותרות .אבל היות וזה היה משאלה מכוכב ,ולמשאלה לא
היה טקסט מעולם ,ישבתי וניסיתי לשחזר את הטקסטים הבסיסיים של המהלך,
וזה מה שהיה בכותרות .אבל על זה כל הזמן שיחקתי .אז זה היווה את הבסיס,
כדי שתהיה איזו שהיא אוריינטציה ,אבל אני כל הזמן דיברתי באנגלית ,בדרך
כלל זה אנגלית.
קינר :אבל אני מדבר על הבנה במובן היותר עמוק של המילה .לא רק הבנה
לשונית ,אלא הבנה מנטלית .הבנה תרבותית.
יערון :יש נקודות רתיחה שצופה ישראלי אולי תופס יותר בקלות ,מוקדי כאב,
אבל בסך הכל ,כנראה שבגלל שבעבודות שלי אני נמצאת בעצמי ,ואני עוברת
את זה ,אז הולכים עם זה .בגלל שאני בעצמי באמת שם ,ואני כן יוצרת קשר,
חשוב לי ליצור קשר .אנשים הם אנשים .ופעם כשהיינו עם האנתולוגיה ביפן,
אנשים מיררו בבכי יותר מבהרבה מקומות אחרים .אחת הסיבות היא שייתכן
שבגלל נורמות ההתנהגות שם .אולי בתיאטרון היפנים כן מרשים לעצמם לבכות,
כי בחיים הם מאוד עצורים.
קינר :ייתכן.
יערון :אולי גם בגלל שבתיאטרון זה לגיטימי .היו שם באמת יבבות קשות של
אנשים מבוגרים .זה נבע ככל הנראה לא רק בגלל שהם הזדהו עם הנושא של
המלחמה --ואנחנו גם חזרנו שם ,כמובן ,על "הירושימה נגסקי ,הירושימה
נגסקי" כל הזמן --אלא בגלל היחסים בין האמא לבן ,ואנחנו הרי בנינו את כל
התשתית הזאת של יחסי הבן לאמא ניצולת שואה וכל הקומפלקס הזה ,שלא
התחיל בארבייט .ואנשים אמרו לנו שיש ביפן התעניינות מאוד ,מאוד חזקה
ביחסי הורים -ילדים .אז שוב :אנשים הם אנשים.
קינר :סמדר ,לא מיצינו ,אי אפשר בראיון ארוך ככל שיהיה למצות שלושים
ושלוש שנות הקרבה עצמית לאמנות המופע ולערכיה האסתטיים והאתיים,
שכולם מגולמים בך .אבל אני נהניתי משיחתנו ,אני מודה לך ,ומחכה לחוואג'ה
ביאליק.
יערון :גם אני מאוד נהניתי ,ואשמח להצטרף לפנתיאון של "תיאטרון".
גיליון 46ת י א ט ר ו ן 99 
