Page 19 - etmol 81

‫העצוב ביותו־‪V.‬בחיי‬

‫יצחק־אנטק צוקרמן‪ ,‬ממפקדי המרד היהודי בוארשה‪ ,‬איש קיבוץ‬
‫לוחמי הגיטאות שנפטר לפני שבע שנים סיפר בפגישה מוקלטת‬
‫שנערכה עמו‪ ,‬על חוויות הימים הראשונים של השחרור מהכיבוש‬

‫הגרמני‪ .‬דבריו מופיעים בספר ״יציאת פולין״‪.‬‬

‫בגיטו וארשה‪ .‬נדהמנו לשמוע את‬ ‫אומר שבכיתי‪ ,‬אלא שרציתי לבכות‪,‬‬ ‫יצחק צוקרמן‬
‫שמותינו בפי הקצינים הסובייטים‪.‬‬ ‫זו הפעם הראשונה‪ .‬הטנקיסטים‬
‫אחד מהם‪ ,‬יהודי בדרגת אלוף‪ ,‬בירך‬ ‫המתנשקים‪ ,‬הפרחים המועפים לעב­‬ ‫פעמי החופש בוששו לבוא‪ .‬התק־‬
‫אותנו‪ ,‬והודיע לנו כי מזמינים אותנו‬ ‫רם‪ ,‬שמחת ההמונים‪ ,‬הרגשת החו­‬ ‫וה היחידה נישאה אלינו ברעמי‬
‫למסיבה חגיגית‪ .‬לקחו אותנו לבסיס‬ ‫פש והפדות ואנו ‪ -‬אני עם צביה‬ ‫התותחים של הצבא האדום מעברו‬
‫צבאי קרוב‪ .‬למסיבה שערכו לכבו­‬ ‫והכלב ‪ -‬עומדים בין ההמון‪ ,‬בודדים‪,‬‬ ‫המזרחי של נהר הויסלה‪ .‬גם הלחי­‬
‫דנו הביאו את כל מה שהיה ברשו­‬ ‫מיותמים‪ ,‬אחרונים‪ ,‬ויודעים היטב‬ ‫שות ברחוב העידו כי משהו עומד‬
‫תם‪ .‬העמידו את כל מנות הקרב‬ ‫שאין עוד עם יהודי‪ .‬איזו שמחה‬
‫ובקבוקי הספירט‪ .‬הרעיפו עלינו‬ ‫יכולה עוד להיות? הייתי שבור לגמ­‬ ‫להתרחש‪...‬‬
‫דברי ברכה חמים‪ ,‬אהבה וגאוה‪ .‬תוך‬ ‫רי‪ .‬כל השנים הקשות והמרות החז­‬ ‫והיום המיוחד הגיע‪ :‬ה־‪ 17‬בינואר‬
‫כדי המסיבה נתקבלה פקודה שעלי­‬ ‫קת את עצמך ועכשיו השתלטה‬ ‫‪ . 1945‬לפתע השתרר שקט מוחלט‪.‬‬
‫הם לזוז לעבר החזית‪ .‬מכונית צב­‬ ‫עלינו חולשה‪ .‬עכשיו מותר היה לי‬ ‫אלפי תותחים הפסיקו מדי פעם את‬
‫אית לקחה אותנו עד וארשה והורי­‬ ‫להיות חלש‪ .‬פתאום ‪ -‬דכדוך של‬ ‫הדממה‪ .‬החלה ההסתערות של‬
‫חשבון‪-‬נפש‪ :‬מה? מי? בסופו של דבר‬ ‫הסובייטים‪ .‬ישבנו בחדרנו ואכלנו‬
‫דה אותנו ליד הויסלה‪.‬‬ ‫יש גבול למלחמה על החיים‪ .‬חיינו‬ ‫ארוחת צהרים שעה שהופיע בעל'‬
‫כל הזמן בהרגשה של שליחות‬ ‫הבית ואמר‪ :‬טנקים סובייטים בעיר‪.‬‬
‫התחלנו לחפש קשרים עם השלטו­‬ ‫מסויימת‪ ,‬אבל עתה? זה נגמר! לשם‬ ‫לרגע נפלה דממה‪ ,‬קראתי לצביה‬
‫נות‪ .‬הלכנו להיפגש עם גומולקה‬ ‫מה? לשם מה? צביה לא ראתה אותי‬ ‫)לובטקין‪ ,‬רעייתו של יצחק צוקרמן‬
‫)מי שהיה אחר כך ראש ממשלת‬ ‫בוכה אף פעם אחת‪ ,‬כי מעולם לא‬ ‫ומלוחמות המחתרת(‪ ,‬לקחנו את‬
‫פולין(‪ .‬היתה זו פגישה נרגשת‬ ‫בכיתי; לא ראו אותי‪ ,‬אף לא פעם‬ ‫הכלב שלנו‪ ...‬כמו היום אני זוכר את‬
‫מאוד‪ .‬גומולקה סידר לנו מכונית‬ ‫אחת‪ ,‬בדכדוך נפש; מוכרח הייתי‬ ‫הרגע שבו יצאנו צביה‪ ,‬אני והכלב‪,‬‬
‫ונסענו ללובלין‪ ,‬שם נפג שנו עם יהו­‬ ‫לחיות חזק את החיים‪ ,‬אולם ב‪17-‬‬ ‫אל הכיכר‪ .‬ראינו טנקים סובייטים‬
‫דים ממקומות אחרים‪ ...‬עצם הפגי­‬ ‫בינואר הכל‪ ...‬לא פשוט היה להיות‬ ‫ועל הצריחים טנקיסטים שפניהם‬
‫שה של יהודים היתה חויה‪ .‬ראשית‬ ‫שחורים מפיח‪ ,‬וסביבם עם צוהל‪:‬‬
‫כל נודע לי‪ ,‬שישנם יהודים‪ ,‬שישנם‬ ‫אחרון המוהיקנים‪.‬‬ ‫נשים‪ ,‬ילדים וגברים מפריחים פר­‬
‫חברים‪ ,‬שישנם חלוצים‪ .‬מכל הקבו­‬ ‫חים ונשיקות‪ .‬פתאום‪ ,‬בפעם הרא­‬
‫צה הזאת הכרתי מקרוב רק את אבא‬ ‫לקראת ערב חזרנו הביתה‪ .‬ליד‬ ‫שונה‪ ,‬התפקקו בי כל כוחות העמי­‬
‫קובנר‪ .‬הוא למד באותה גימנסיה‬ ‫הבית עמדה מכונית צבאית סוביי­‬
‫שאני למדתי בה‪ ,‬נדמה לי בשלוש‬ ‫טית‪ .‬שני קצינים ירדו ושאלו אם‬ ‫דה‪.‬‬
‫כיתות נמוך ממני‪ .‬היתה זו חויה עזה‬ ‫גרים כאן אנטק וצלינה )כינוייהם‬
‫של יצחק וצביה( והוסיפו כי ידוע‬ ‫היום הזה‪ ,‬ה‪ 17-‬בינואר‪ ,‬היה‬
‫של פגישת אחים לוחמים‪.‬‬ ‫להם שהשניים הם ממפקדי המרד‬ ‫היום העצוב ביותר בחיי‪ .‬רציתי לב­‬
‫כות‪ ,‬לא משמחה אלא מיגון‪ .‬איני‬
‫"י •‬

‫א‬

‫_____ ________ ' א'■־ ״ ‪,‬‬

‫בפתח תעלת הביוב שם הסתתרו המורדים בורשה‬
‫קבע צוקרמן עם השחרור את האות ׳ב‪ /‬לציין ‪ -‬בראשית‬

‫‪19‬‬