Page 4 - etmol 60
P. 4
אנשים שבאו מחוץ לעיר ,ביניהם גם סופרים מירושלים אחד־העם בביקור בארץ
)ויש לזכור את קשיי התחבורה אז( .אחרים ,שלא יכלו
לבוא ,שלחו דברי הזדהות עם המחאה והנה מעט מהם :״לא שנה״ ,והואיל וחובבי־ציון תומכים ב״הפועל הצעיר״ ,הרי
יעשה כן במקומנו״ )יהושע ברזילי ,מראשי חובבי׳ציון הם אחראים לאותם דברי מינות .״ומכיוון שלא יתכן כי תינתן
בארץ( :״זו שליחת יד רצחנית בחרות המחשבה והדבור״ גושפנקה של גוף״לאומי כחברת החובבים לעניין הנוגד את
)אליעזר בן־יהודה( :״לא יפה המעשה הזה לנושאי דגל הלאומיות ,לפיכך חובה עליה להפסיק את התמיכה ב״הפועל
השחרור הלאומי״ )שלמה שילר ,מנהל הגמנסיה העברית
בירושלים(; ״כן רגילים לדבר תומכים לנתמכים ,דרי מעלה הצעיר״.
הדברים השפיעו על ה״וועד האודיסאי״ ובישיבתו מי״ח
לדרי מטה״)יוסף ויתקין(. בטבת תרע״א ) 18בינואר (1911החליט להפסיק את
בין הדוברים היו שהסתייגו מתוכן מאמרו של ברנר אבל התמיכה ב״הפועל הצעיר״ ,ובהודיעו לעתון על ההחלטה
כולם ,פרט לאחד ,גינו את חובבי־ציון על שהצרו את צעדי הוסיף ,שאם יחליף הלה את המערכת שלו ,ישנה את תוכנו
העתונות והם סיכמו את מחאתם בשורות הבאות :״סופרי וישוב ויבקש תמיכה ,יעיין הוועד באפשרות של חידוש
ארץ־ישראל מוצאים שאפילו אם מאמרו של מר י״ח ברנר
מכאיב לרבים בתכנו וצורתו ,הנה הפסקת התמיכה של התמיכה.
׳הפועל הצעיר׳ בגללו הוא מעשה שלא כהוגן מצד ה׳וועד החלטה זו עוררה תרעומת גדולה בקרב סופרים בארץ־
האודיסאי׳״ .הם גם כללו במחאה פסקה שלפיה יעזרו ישראל .אומנם לא הכל הסכימו עם השקפותיו של ברנר ולא
ל׳׳הפועל הצעיר״ להמשיך ולהופיע ,כי זהו בטאון המביא מעטים נפגעו מהן עד מעמקי נפשם ,אך בשום אופן לא היו
תועלת לישוב. מוכנים לקבל צנזורה מטעם חובבי־ציון או מכל כיוון אחר.
הפרשה עוררה פולמוס גדול בעתונות היהודית בארץ
ובחוץ לארץ .בן גוריון הצעיר נדרש לעניין במאמר לא ייעשה כן
ב״האחדות״ ,בטאונה של מפלגת ״פועלי ציון״ בארץ־
ישראל )גליון י׳ משנת תרע׳׳א .(191!-הוא הצדיק את ב־ 15בפברואר 1911התקיימה ביפו אסיפת־מחאה מטעם
השקפותיו של ברנר ,הוקיע את עמדת ה״וועד האודיסאי״ ״הפועל הצעיר״ .הוזמנו אליה סופרים ואישי ציבור אחרים
והביע חשש שהלוך רוח כזה עלול לפגוע בבתי״הספר ולמרות שהיה זה יום סגרירי ,השתתפו בהתכנסות גם
החילונים שבתמיכת הוועד ,אשר עד כה לא התערב במעמד
הדת בתוכם .בן־גוריון קרא למאמרו בשם ׳במדרון׳ ,כי
נראה לו שחובבי־ציון מידרדרים והולכים בעניין זה )דבר
שלא קרה( .את עיקר ביקורתו כיוון בן־גוריון אל אחד־
העם .היתכן ,שאל ,שדווקא הוא ,אשר דגל לפנים בסובלנות
דתית במסגרת התנועה הלאומית וטען שאפשר לא להאמין
בעיקרי הדת ולהיות עם זה יהודי ,יעשה תפנית כזאת? למען
האמת ייאמר ,שאחד״העם לא התייחס כלל וכלל לנצרות
באותם דברים אלא התכוון לחופש בייחס לדת היהודית.
יוסף ויתקין ,שנמנה עם החתומים על המחאה נגד ה׳׳וועד
האודיסאי״ ,התקיף הפעם את השקפותיו של ברנר במאמר
גדול בשם ״שנאה עצמית והערצה עצמית״ )״הפועל הצ
עיר״ ,גליון 13ו״ 14לשנת תרע׳׳א .(1911 -מאמר זה הוא
מעין ״אני מאמין״ של ויתקין בנצח ישראל ובפריחת
הלאומיות בארץ־ישראל ויש בו משום ויכוח נוקב עם דרכו
של ברנר בכלל .בהתעכבו על דעותיו של בעל דבבו בעניין
הנצרות מציג ויתקין את השאלה ,אם אין אנשים עלולים
להסיק מהן שלמותר הוא לסבול למען היהדות ומוטב לעבור
לנצרות אם אומנם נצרות ויהדות היינו הך הן.
את השקפתו בעניין השנוי במחלוקת ביטא אחד־העם
במאמרו ״תורה מציון״ .ראשית הוא מפריך את הרעיון כי
יכול עם להתקיים אם הוא מנתק את עצמו מן העבר
ההיסטורי שלו שהדת היא חלק ממנו .״גם מי שאינו מאמין
במציאות האלוהות כ שהיא לעצמה אינו יכול לכפור
במציאותה בתור כוח היסטורי ריאלי ויהודי לאומי״ .מתוך
גישה זו הוא סבור כי התנ׳׳ך ,גם לגבי מי שאינו דתי ,הוא
מניע היסטורי המוביל מן העבר אל העתיד .ההבדל בין
