Page 7 - etmol 60

‫תורה‬
‫ומלאכה‬

‫בתקופת הבית ובימי יבנה היו‬
‫החכמים עובדים לפרנסתם‪,‬‬

‫מימי רבי הפכו ל״מעמד‬
‫מקצועי״ המתפרנס מתורתו‬

‫מאת ישראל בן שלום‬

‫הנהנה בדברי תורה‪ ,‬נוטל חייו מן העולם״ )אבות ד ה(‪ ,‬רבן‬ ‫המגמה לשילוב תורה ו״דרך״ארץ׳׳ ‪ -‬מלאכה‪ ,‬אומנות‪,‬‬
‫גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר‪ :‬״יפה תלמוד תורה‬ ‫חקלאות‪ ,‬מסחר ‪ -‬עוברת כחוט השני ברבדים הקדומים של‬
‫עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון‪ ,‬ובל תורה שאין‬ ‫הספרות התלמודית ובעיקר בענף הארצישראלי שלה‪ ,‬עד‬
‫סוף תקופת המשנה‪ .‬המגמה באה לידי ביטוי במימרות‪,‬‬
‫עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון״)אבות ב ב(‪.‬‬
‫חשיבות מימרתו של רבן גמליאל היא דווקא באיחורה‪.‬‬ ‫אגדות ותיאורים על הווי החכמים ועיסוקיהם‪.‬‬
‫העובדה שנשיא בן תקופת המעבר בין המשנה והתלמוד ‪-‬‬ ‫האיסור לקבל שכר בעד הוראת תורה שבעל״פה בבית‬
‫שבה נחלשה הזיקה בין תורה ומלאכה בקרב החכמים ‪-‬‬ ‫המדרש ומחוצה לו והאיסור לקבל שכר בעד דין תורה‪,‬‬
‫מדגיש את הצורך בשילוב תורה ומלאכה‪ ,‬מוכיחה את‬ ‫גרמו שחלק גדול מהחכמים ‪ -‬חוץ מהעשירים שבהם‪ ,‬כמובן‬
‫השתרשותה העמוקה של השקפה זו‪ ,‬ומלמדת עד כמה היתה‬
‫עמוקה בתקופות שקדמו לתקופתו‪ .‬בתלמודים מוצאים אנו‬ ‫‪ -‬הוצרכו להתפרנס מיגיע כפיהם‪.‬‬
‫מימרות של חכמים המדגישים גם את חובת האב ללמד את‬ ‫העובדה שחלק גדול מהחכמים ותלמידיהם בימי בית שני‬
‫בנו אומנות‪ ,‬כמו רבי יהודה האומר )בתוספתא קידושין(‪:‬‬ ‫ובתקופת המשנה והתלמוד השתייכו לשכבות העממיות של‬
‫״כל שאין מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות״‪ .‬גם מסוף‬ ‫האיכרות הזעירה‪ ,‬אריסים‪ ,‬חוכרים ובעלי ־מלאכה‪ ,‬היא‬
‫תקופת המשנה נשמרו דרשות על חובת האב ללמד את בנו‬ ‫נקודת״מפתח להבנת האופי האמיתי של הפרושים בימי‬
‫הבית ולאחר החורבן‪ ,‬ומסבירה במידה רבה את דמותם‬
‫אומנות‪.‬‬ ‫העממית של החכמים ואת השפעתם הגדולה על המוני העם‪.‬‬
‫מגמת השילוב של תורה ומלאכה בחיי החכמים ותלמידיהם‬
‫בימי בית שני ויבנה‬ ‫היתה מנוגדת בתכלית למציאות השלטת בעולם ההלניסטי‬

‫המקורות המופיעים במשנה ובתלמוד על פרנסתם של‬ ‫ולאחר מכן ברחבי האימפריה הרומית‪.‬‬
‫החכמים בימי הבית השני עצמו הם מועטים ומקריים‪ .‬עם‬ ‫הברירה היתה בין מתן חינוך והשכלה גבוהה בתשלום‬
‫זאת נראה שגם ממעט המקורות הללו ניתן להסיק על המצב‬ ‫לבני אמידים בלבד‪ ,‬כמקובל בעולם ההלניסטי״רומי‪ ,‬והפי­‬
‫בכללותו ‪ -‬לאמר‪ ,‬שרוב החכמים בימי הבית‪ ,‬עשירים או‬ ‫כת החכמים למעמד מתנשא וסגור‪ ,‬המגן על שלטונו ועל‬
‫עניים‪ ,‬בין אם התפרנסו ברווחה או בדוחק‪ ,‬לא נזקקו‬ ‫זכויות היתר שלו‪ ,‬לבין חתירה מתמדת לחינוך רבים‬
‫ולהגדלת מספר תלמידי חכמים‪ .‬חינוך תמורת תשלום היה‬
‫לתמיכת הציבור ולא הפכו את תורתם לאומנותם‪.‬‬ ‫הופך את החכמים לחלק בלתי נפרד של השכבות העשירות‪,‬‬
‫יוספוס מגדיר את רבן שמעון בן גמליאל כבן למשפחה‬ ‫והיה מביא לידי תלותם בעשירים‪ .‬בוודאי שהחכמים לא היו‬
‫דגולה‪ .‬הגדרה זו‪ ,‬בסגנון ההלניסטי‪ ,‬משמעותה גם משפחה‬ ‫בעלי מעמד כלכלי שווה‪ ,‬אולם עם זאת ניתן לומר‪ ,‬שרוב‬
‫עשירה‪ .‬משפחתו של יונתן בן עוזיאל היתה כנראה אמידה‪.‬‬ ‫החכמים היו קשורים ומזדהים עם המוני העם‪ ,‬הדריכו אותם‪,‬‬
‫על אבא שאול בן בטנית ידוע שהיה חנווני בירושלים‪.‬‬ ‫הגנו עליהם ושימשו להם לפה‪ .‬אחד הגורמים החשובים‬
‫שהבטיחו את אופיים העממי של החכמים ותלמידיהם היה‬
‫התוספתא מייחסת משלח־יד זה גם לרבי אלעזר בן צדוק‪.‬‬ ‫כאמור‪ ,‬האיסור להתפרנס מתלמוד תורה‪ ,‬איסור שהביא‬
‫בתקופת יבנה ניתן לומר שהחכמים העשירים הם ממש­‬
‫פחת הנשיא או משתייכים לכהונה והם מתפרנסים מכספם‬ ‫בהכרח לשילוב תורה עם עבודה‪ ,‬אומנות ומלאכה‪.‬‬
‫ולא מתורה‪ .‬עם אלה ניתן למנות את רבן גמליאל‪ ,‬רבי‬
‫אלעזר בן עזריה‪ ,‬רבי אלעזר בן הורקנום‪ ,‬רבי דוסא בן‬ ‫כמה ממימרות החכמים למען שילוב תורה עם ״דרך ארץ״‬
‫הרכינס‪ ,‬רבי טרפון ואת רבי עקיבא‪ .‬משום היותם בעלי‬ ‫משקפות יחד עם ביטויים‪ ,‬הלכות ופרקי הווי אחרים את‬
‫רכוש החייבים לדאוג לאדמותיהם הם מעורים היטב בחיי‬ ‫מגמתם של החכמים באותו זמן‪ :‬שמעיה אומר‪ :‬״אהוב את‬
‫המעשה‪ .‬אשר לגודל עושרם‪ ,‬יש להבחין לגבי חלק מהם‪,‬‬ ‫המלאכה ושנא את הרבנות״ )אבות א י(‪ :‬רבי צדוק אומר‪:‬‬
‫בין התיאורים במקורות הארצישראלים לבין תיאורי התל­‬ ‫״אל תעשה עטרה להתגדל בהם‪ ,‬ולא קרדום לחפור בהם‪,‬‬
‫וכך היה אומר הלל‪ :‬ודאשתמש בתגא ‪ -‬חלף‪ .‬הא למדת‪ ,‬כל‬
‫מוד הבבלי‪.‬‬