Page 4 - etmol 48
P. 4
חיתולים הופכים אבנטים לספרי תורה הצרפתית ,ואשר הפגינו ביצירתם את ההישגים הללו פנה
גם אופנהיים לנושא דומה וקרוב ללבו ,לחיי עדתו וחיי
נולד הילד ,ספר תורה ,ועוד .ב .הבאת החיתול כמתנה
לבית־הכנסת על־ידי הילד ,בהגיעו לשנת חייו הראשונה או המשפחה היהודית.
השלישית )וזאת בהתאם לאזורים שונים בגרמניה( כדי תיאוריו את החיים היהודיים בגיטו הנאו ,עיר הולדתו ,או
שישתמשו מעתה בחיתולו כבאבנט לספר״תורה .הילד מובא בגיטו פרנקפורט״על״מיין)שלשם עבר בשנת 1828והוא בן
לבית־הכנםת באחת ״השבתות הגדולות״ של השנה ובעת עשרים ותשע( אינם תיאורים דוקומנטאריים ,כפי שהכרנום
טקס ההגבהה נוגע בידו הזעירה ,בעזרת אביו ,באחד מ״עצי בציורי פיקאר ובני דורו ,אלא תיאורי החיים היהודיים,
החיים״ של ספר התורה ,כדי לקיים בצורה מוחשית את פשוטם כמשמעם .אופנהיים קרא לסידרת ציוריו ,שהוקדשו
הפסוק :״כי עץ חיים למחזיקים בה וכו״ )משלי ,ג ,יח( .ג. לנושאים יהודיים אלה ,״תמונות מחיי המשפחה היהודית
השלב האחרון :לפני הטמנת החיתול״האבנט בארגז בימים עברו״ .הוא תיאר בהן את חיי המשפחה היהודית
״החיתולים״ של בית-הכנסת -כיבוד הילד ,שהגיע למצ בתקופה הסוערת ,שעל סף התעוררות יהודי גרמניה,
וות ,בקריאת ההפטרה או פרשה מספר התורה שהיה עטוף כלומר בעשרות השנים הראשונות אחר המהפכה הצרפתית
ואחר התקופה הנפוליונית .בתקופה זו עדיין מרוכזים יהודי
ב״חיתולו״.
כבר במחצית השניה של המאה ה 19-החל מנהג זה גרמניה בין חומות הגיטו.
להיעלם מהווי היהודי-גרמני ,ועם חורבן יהדות אירופה כשאנו מסתכלים כיום בסצינות היהודיות של אופנהיים,
ויהדות גרמניה בתוכה בתקופת השואה ,נידונה מסורת זו נדמה לנו ,שלפנינו תיאורים מעולם יהודי מעודן ,בלתי־
ריאלי כמעט ,רחוק מאתנו מרחק רב מבחינת הזמן והמקום.
כמעט לכליה מוחלטת. רושם זה מקורו ,בלי ספק ,בנוסטלגיה הגדולה שלנו לאותה
והנה באחת התמונות של אופנהיים ,מסידרת מאורעות סביבה יהודית חמה .רוב מפרשי תמונותיו של אופנהיים
משפחתיים ,בתמונה הנקראת ״שולטראגן״ כלומר ״הבאת מחיי היהודים ראו בהן מעין סיכום של חיי המשפחה
החיתול לבית-הכנסת״ אפשר לחזות בנגיעת ״עצי החיים״ היהודית״גרמנית במאה שחלפה; ואמנם סידרת התמונות
בידי פעוט המוחזק בזרועות אביו .נושא התמונה הזו ,עד שלו הקיפה ,בעשרים הלוחות שלה ,את המאורעות החשו
כמה שידוע לנו ,מופיע רק פעם יחידה בציור היהודי. בים וגם החגיגיים ביותר בחיי המשפחה הזו.
ופרט מענין :המתבונן בכתובת המופיעה על ה״חיתול״ הסידרה מחולקת לשתי קבוצות עיקריות :א .סידרת
החדש ,שבו נעטף ספר-התורה מגלה לנו ,להפתעתנו את מועדים ,המכילה גם חמש תמונות ,שהוקדשו ל״שבת״; ב.
סידרת מאורעות משפחתיים חשובים ,כגון ״הסנדק מצפה
שם הצייר :משה ושם אביו :גדליה)?(. להבאת הרך הנולד״ ״הבאת חיתול ספר־תורה לבית-
הכנסת״; ״ברכת הרב״ ,״הבחינה״ ,״דרשת הבר-מצווה״
מתנות נשואין ו״חופה וקידושין״ .לשתי הקבוצות האלה ,המכילות 17
תמונות ,צורפו עוד שלוש תמונות בודדות ,שנושאיהן
מנהג הסבלונות נמנה אף הוא עם המנהגים הנשבחים חורגים במידת״מה מאופי הסידרה כולה ,אם כי משלימים
בהווי היהודי .המתנות שהחתן היה נוהג לשלוח בימי קדם את תמונת הסביבה והתקופה ,והן :״הרוכל הכפרי״ ,״יאר־
צייט בחזית״ ו״שובו של מתנדב״.
חוקרי ההווי של יהודי גרמניה מוצאים בציורים אלה אחד
המקורות הנאמנים להכרת מסורותיהם ומנהגיהם עתיקי'
היומין .ואכן ,זכות מיוחדת נתגלגלה על ידי אופנהיים והיא,
שעם היותו צייר יהודי דגול ,נתגלה בעת ובעונה אחת
כרשם נאמן של מסורות יהודיות ,שעוד בחייו החלו להיעלם
מההווי בגרמניה.
בין המסורות שנעלמו ותמונותיו הנציחו אותן :מנהג
חיתולי ספרי־התורה ,מתנות הנשואין ,שבירת הכוס מול
״אבן הנשואין״ בחתונה ומנהג הכנסת האורחים.
חיתולי ספרי־התורה
מנהג ״חיתולי ספר־תורה״ שעל ראשיתו מצויות בידינו
רק אסמכתאות מעטות מהמאה ה־ ,16הוא מהמנהגים
המקוריים שנוצרו בחיק היהדות הגרמנית .בשני אזורים,
האחד ,בתוך גרמניה עצמה ,ובעיקר במערבה ובדרומה,
והשני ,מחוצה לה ,בשוויץ ,אלזס ,הולנד ודנמרק וכן בביהם
ומהרין ,מקובל היה משך מאות בשנים וכמעט עד פרוץ
מלחמת״העולם השניה -המנהג להפוך את החיתול ,שבו
היה עטוף התינוק בעת היכנסו לבריתו של אברהם אבינו,
לאבנט לספר״תורה.
הצד הטקסי שבמנהג זה היה מורכב משלושה שלבים
עיקריים :א .גזירת החיתול לאחר הברית לשלוש או ארבע
רצועות וחיבורן בתפר לרצועה ארוכה אחת ,על מנת לרקום
או לצייר עליה שני משפטים עבריים ,והם :שם הילד ,שם
אביו ,תאריך הולדת הילד והברכה הנאמרת בשעת הברית
)אולם בשינוי״מה( ״השם יגדלו לתורה ,לחופה ולמעשים
טובים אמן סלה״ .משפטים אלה מלווים לרוב בשורת
ציורים בעלי אופי עממי ,וביניהם ציור מזל החודש שבו