Page 56 - josephus volume one
P. 56
מבוא
שאגדה זו עוסקת במחלוקת כתתית .הבחנו שבגרסתה העברית שנשתמרה בתלמוד היא משתמשת
באוצר מילים ,טיעונים ,אסטרטגיות ויכוח וכינויי גנאי שרווחו בוויכוחים הפוליטיים בחברה היהודית
של ימי הבית השני .אחת האסטרטגיות האלה היא מעין 'מדרש' פוליטי ,המשליך על נסיבות המדינה
החשמונאית דמויות ואירועים מן המקרא בדרך של שימוש במליצות מקראיות .כן מתייחדת אגדה זו
בפסיפס של אוצר מילים ותחביר מקראי שנארגו באופן מלאכותי לתוך שכבה לשונית מאוחרת יותר.
לשון מעורבת זו אופיינית לספרות היהודית של הבית השני ,אך אינה מתועדת בספרות חז"ל הקלסית.
לאור כל זאת הסקנו שלפנינו קטע יחידאי מתוך חיבור פרושי פולמוסי.
בקטע זה המספר מבקש להפריך דעה רווחת ,המוכרת לנו מספרות קומראן ,מהברית החדשה
ומדיווחו של יוספוס (בעקבות ניקולאוס) מחוץ למסגרת הסיפור ,שהפרושים הם קבוצה רבת כוח
והשפעה ,אך צבועה ותככנית ,שבכוחה לחתור תחת מלכים וכוהנים גדולים ולהטות את לב העם
אחריה ,וכי הם האשמים בקרע עם השושלת החשמונאית .כנגד רושם רווח זה טוען המספר ,שהפרושים/
החכמים מעולם לא התנגדו לשליט החשמונאי ולא החזיקו בדיבה השקרית והמרושעת בדבר ייחוסו.
הקרע עם החשמונאים לא היה באשמתם ,ואף לא באשמת השליט .להפך ,אויבי הפרושים הם שהפיצו
את השמועה המרושעת על השליט ,והם שעוררו מריבה וגרמו אסון.
בהקשר זה מתוארים בסיפור שני נבלים .האחד חותר תחת סמכותו של השליט החשמונאי והאחר
מסית את השליט נגד הפרושים ומייחס להם את הניסיון לפגוע במעמדו .ואולם המספר ממהר לנקות
את הפרושים מהאשמה ומבהיר שהללו 'התרעמו מאוד' (יוספוס) או 'נבדלו בזעם' (תלמוד) בשמעם
את דיבת השליט .לשון אחר ,הסיפור מבקש להבחין בין משמיץ השליט ,שהמסית מבקש לציירו כבשר
מבשרם של הפרושים ,לבין הפרושים 'אמתיים' המסתייגים לגמרי מחתרן זה .בכך הוא מסיט את
ההאשמות בחתרנות ,שהוטחו בפרושים ,אל אחרים שלטענתו מזוהים אתם בטעות 2 .
מגמה דומה מאוד אנו מוצאים באגדה על צוואת ינאי לאשתו (קדמ' יג ;404–398בבלי ,סוטה כב
ע"ב) .שתי גרסותיו של סיפור זה מוסרות בשתי דרכים שונות את הנחיתו של ינאי לאישתו כיצד לנהוג
בפרושים .בגרסה התלמודית התוכן קצר וכללי יותר ,ומנוסח כפתגם' :אל תתיראי לא מן הפרושין ולא
מי שאינן פרושין ,אלא מן הצבועין הדומין לפרושין ,שמעשיהם מעשי זמרי ומבקשין שכר כפינחס' .כבר
הערנו כי האשמת הפרושים או הדומים להם בצביעות מאוששת היטב במקורות הבית השני ומלמדת
על האותנטיות של הסיפור.
בשני הסיפורים כפי שאלה מופיעים בבבלי -מעשה הקרע ומעשה הצוואה -הנושא הוא יחסם
של הפרושים לינאי .בשניהם יחס זה הוא אמביוולנטי -ברקע יש עוינות ,ובכל זאת יש מן הגיבורים
החותרים לפיוס .ברקע שני הסיפורים מרחף הקשר מקראי :בסיפור הקרע נרמזת בכמה דרכים פרשת
המרד של קורח ,ובסיפור הצוואה נזכר חטאו המתריס של זמרי -שניהם מספר במדבר .הקישור
אל המקרא בשני הסיפורים אינו בדרך של ציטוט פסוק ועליו מדרש מפורש ,כמקובל במקורות חז"ל
הקלסיים ,כי אם בדרך של השוואת סיטואציה מקראית כללית לסיטואציה של הסיפור .אבל הדמיון
המעניין ביותר הוא המסר הפוליטי .בגרסת חז"ל לסיפור השני נזכרים 'צבועים הדומים לפרושים' ,כלומר
טענתו של ינאי היא שלא הפרושים הם החותרים תחת שלטונו ,כי אם נבלים הדומים להם דמיון חיצוני
213ראו אילן ונעם ,שרידים.
45
