Page 4 - etmol_03

‫״בארץ־ישראל הקטנה יושבים מלבד יתר תושביה לא‬ ‫להשתלבות מוחלטת בתרבות הערבית כתנאי לחידושה של‬
‫פחות משש־מאות־אלף ערבים‪ ,‬שהם למרות כל ירידתם ואי‬ ‫התרבות העברית‪.‬‬
‫קולטריותם‪ ,‬אדוני הארץ‪ ...‬ואנו באים לחדור אליהם ולגור‬
‫בתוכם‪ ,‬יען כי ההכרח יאלצנו לזה‪ .‬שנאה בינינו כבר יש‬ ‫גישה ‪ :a‬אדוני הארץ‬
‫ומוכרחה להיות — והיא תהיה‪ .‬הם חזקים מאתנו בכל המוב­‬
‫נים ובידם לשימנו כעפר לדוש‪ .‬אבל אנו בני ישראל כבר‬ ‫קבוצה של איכרים משכילים ובעיקר בני איכרים ילידי הארץ‬
‫התרגלנו לגור חלשים בתוך חזקים‪ ,‬ועלינו איפוא‪ ,‬להיות נכו­‬ ‫או שגדלו בה‪ ,‬דגלו בעמדה הפוכה‪ .‬הם אמרו‪ :‬אנחנו אדוני‬
‫נים פה לתוצאות השנאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו‬ ‫הארץ הזאת‪ ,‬גם אם אנחנו מיעוט עכשיו‪ ,‬נהיה בעתיד רוב‪.‬‬

‫החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה״‪.‬‬ ‫הערבים אינם שותפים למשא־ומתן על הארץ הזאת‪.‬‬
‫בקבוצה זו היו בני משפחת אהרונסון מזכרון־יעקב‪ ,‬אב­‬
‫גישה ג‪ :‬חיפושי הידברות‬ ‫שלום פיינברג מחדרה‪ ,‬זאב סמילנסקי מתל־אביב‪ ,‬נחמה פוח־‬

‫בין שתי קבוצות אלו היתה קבוצה שלישית שביקשה לקדם‬ ‫צ׳בסקי‪ ,‬אשת איכר וסופרת מראשון־לציון‪.‬‬
‫את המפעל הציוני בלי הרף‪ ,‬אבל בצעדים זהירים‪ ,‬לא להר­‬ ‫\‪,‬ם היו מקורבים לערבים‪ ,‬דיברו ערבית וקשרו יחסים‬
‫גיז ולא לעורר את הערבים‪ .‬הם דגלו בשיתוף פעולה עם‬ ‫אנושיים אתם‪ .‬הם היו בעד עבודה ערבית‪ .‬אהרון אהרונסון‬
‫המנהיגות הערבית והציעו עזרה להמוני הערבים‪ ,‬אבל לא‬ ‫דרך משל‪ ,‬סבור היה שהארץ תיבנד‪ ,‬דווקא בעבודה ערבית‪...‬‬
‫במישרין‪ ,‬אלא דרך מנהיגיהם‪ .‬הם האמינו כי התועלת החומ­‬ ‫הוא אמר שאין ציונות בלי חקלאות ואילו הפועלים היהודים‬
‫מבקשים שכר גבוה‪ ,‬אינם בעלי־מקצוע ועבודתם החקלאית‬
‫רית אשר תצמח לערבים מן המפעל הציוני‪ ,‬תמתן אותם‪.‬‬ ‫איננה משתלמת! עליכן יש לעשות את החקלאות היהודית על־‬

‫בחבורה זו היו עסקנים ציונים כמו ארתור רופין‪ ,‬שהיה‬ ‫ידי פועלים ערבים זולים‪...‬‬
‫מנהל ההתיישבות בארץ מטעם התנועה הציונית וסגנו יעקב‬ ‫אבשלום פיינברג מתאר את ההתיישבות היהודית בארץ־‬
‫טהון‪ :‬אביגדור יעקובסון‪ ,‬בא־כוח התנועה הציונית בקוש־‬
‫טא‪ :‬האיכר והסופר משה סמילנסקי מרחובות )שבתחילה היה‬ ‫ישראל כמאבק בין בני תרבות לבין פראי אדם‪.‬‬
‫קיצוני בעמדתו כנגד הערבים‪ ,‬אולם שינה דעתו(‪ :‬חיים בן־‬
‫עטר‪ ,‬ספרדי עורך העתון ״החירות״ שיצא לאור בירושלים‬ ‫בשנת ‪ 1908‬פרצה מהפכת ״התורכים הצעירים״‪ ,‬שכתו­‬
‫צאה ממנה ניתנו חרויות מסויימות לתושבי הממלכה התור­‬
‫ואחד־העם‪ ,‬מנהיגה הרוחני של התנועה הציונית‪.‬‬ ‫כית‪ .‬בפרלמנט התורכי נתארגנה אז סיעה לאומית ערבית‪,‬‬
‫שניהלה מאבק נגד הציונות‪ .‬תופעה זו עוררה דאגה ביישוב‬
‫אחד־העם היה בעצם האיש הראשון אשר הזהיר מפני‬ ‫היהודי ובמוסדות הציוניים‪ .‬היו בין מנהיגי הציונות שקראו‬
‫אפשרות עימות עם הערבים‪ .‬לאחר ביקור שערך בארץ בשנת‬ ‫לנצל את המתח שנוצר בין התורכים והערבים ולשתף פעולה‬
‫‪ 1891‬יצא נגד יחם הביטול שמגלה תנועת חיבת־ציון כלפי‬ ‫עם התורכים כנגד הערבים‪ .‬דעה זו הובעה על־ידי זאב ז׳בו־‬
‫הערבים ואמר‪ ,‬כי את המתינות היחסית שהערבים מגלים‬ ‫טינסקי‪ .‬הוא טען כי התורכים יגיעו בעתיד להתנגשות עם‬
‫לעת־עתה כלפי המתיישבים היהודים‪ ,‬יש להסביר בתועלת‬ ‫הערבים מאחר שהתנועה הלאומית הערבית מאיימת על השל­‬
‫שהם מפיקים ממנה‪ ,‬אולם ״אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו‬ ‫טון התורכי‪ ,‬אשר יבין עד מהרה‪ ,‬כי התנועה הציונית עשויה‬
‫בארץ־ישראל יתפתחו כל־כך עד שידחקו מעט או הרבה רגלי‬ ‫להיות מכשיר בידיו על מנת לערער את הרוב הערבי בארץ־‬

‫עם הארץ‪ ,‬אז לא על נקלה יניח את מקומו״‪.‬‬ ‫ישראל‪.‬‬

‫משה סמילנסקי היה בעד עידוד העבודה העברית‪ ,‬אולם‬ ‫הסופר יוסף חיים ברנר התקיף אף הוא את רעיון ההש­‬
‫מבלי לדחוק את הפועלים הערבים‪ .‬הוא אמר‪ ,‬כי קיים עימות‬ ‫תלבות והביע את חרדתו מפני השנאה התהומית שהערבים‬
‫גזעי־דתי בין הערבים והתורכים לבין הנוצרים ומעצמות ה­‬
‫מערב ואין למזרח סיכויים לעמוד נגד הלחץ של המערב‪ ,‬בלי‬ ‫רוחשים ליהודים‪ .‬ברנר‪ ,‬כדרכו‪ ,‬כותב בחריפות‪:‬‬

‫י‪ .‬בן־ צבי תקיפות‬ ‫א‪ .‬רופין — הסדר מ‪ .‬סמילנסקי — הבנה‬ ‫י‪ .‬אפשטיין — השתלבות‬