Page 326 - הדרך לכט בנובמבר
P. 326
324מסקנות
החסות הבריטית מארץ ישראל ,הסכימו החברים כי הפתרון הרצוי יהיה מעין
פשרה בין שאיפות היהודים לאלה של הערבים .הקביעה האחרונה הוציאה את
הערבים ,שלא היו מוכנים לפשרה ,מהמשחק ,והוועדה התמודדה רק עם שאיפות
היהודים.
הבעיה הייתה גבולות .רוב מוחלט בוועדה הסכים למעשה להעניק ליהודים
מדינה שתשקף בגבולותיה את המצב הדמוגרפי שהיה נכון לנקודת הזמן שבה
נבחנה הסוגיה .הבריטים עצמם הודו בעקיפין כי זהו פתרון מתקבל על הדעת,
ואנשי אונסקו"פ ידעו כי כך הערבים יכולים לזכות במדינה בגבולות רחבים מבלי
למצוא עצמם תחת שלטון יהודי .אולם הערבים לא הסכימו לקבל פתרון כזה ,עד
שאנשי אונסקו"פ חששו ,בצדק ,כי הם עלולים להציע תוכנית שתידחה בתוקף
בידי שני הצדדים.
הערבים גזרו ,אם כן ,על אנשי הוועדה להתקרב לעמדת היהודים ,שתבעו
מדינה עם גבולות שיאפשרו לקלוט את יהודי העולם ,ובראשם העקורים שרידי
השואה ששהו במחנות באירופה .אנשי אונסקו"פ לא רצו כלל לשמוע על 'מדינה
ליהודי העולם' (כפי שפסקו בנחרצות בדו"ח) ,ומצוקת העקורים ,אף שנגעה ללבם,
לא שכנעה אותם להיעתר לתביעה הציונית .אמנם הוועדה ראתה את הקשר בין
בעיית העקורים לבעיית הארץ .רוב אנשיה הסכימו על כך עוד טרם יצאה משלחת
מטעמם למחנות העקורים ,ורושם זה התחזק כתוצאה מהביקור הקשה .אולם גם
לאחר הבנה זו עדיין העדיפו אנשי הוועדה (כפי שקבעו בדו"ח) שמדינות העולם
יעשו מאמץ לקלוט את העקורים על פני פתרון הגירתם לארץ ישראל.
הוועדה בוססה זמן רב במצב המתואר כמעט מבלי יכולת לחלץ את עצמה.
בסופה של הפרשה התגבשה קבוצה של שבעה מחבריה שתמכה בתוכנית חלוקה
במתווה גבולות פרו-ציוני .בראש המגמה הראשית שהכתיבה את הפתרון המדובר
עמדו השוודים .יושב ראש הוועדה ביקש לבסס את יציבותה של התוכנית על
הסכמת היהודים לא מפני שהיה פרו-ציוני ,אלא כיוון שסבר כי בנסיבות הקיימות
פתרון זה הוא הפתרון המעשי ביותר לשאלת ארץ ישראל .סגנו מוהן קבע גבולות
נדיבים שיוכלו לקלוט את יהודי אירופה ,אך הוא — וכמוהו רוב החברים שאימצו
את הגבולות שהציע — עשו זאת לא רק מפני שרצו לפתור את בעיית העקורים,
אלא גם מפני שרק כך הם היו בטוחים שהציונים יקבלו את תוכניתם .הקנדי
הוסיף לתוכנית את רכיב האיחוד הכלכלי ,וסביב מצע משותף זה התאחדו ,כמעט
בלית ברירה ,גם נציגים שסברו כי אונסקו"פ נענתה לדרישות הציונים יותר מדי.
בשיחה לאחר המאורעות עם איש המשלחת האמריקנית לאו"ם ,נימק באנץ'
את הלוגיקה המרכזית שעמדה ,לדעתו ,מאחורי ההחלטה של קבוצת הרוב
לתמוך בחלוקה .בשלב הראשון הבינו אנשיה ש'בנסיבות הקיימות' חלוקה היא
הפתרון לסיפוק תביעותיהם של הצדדים ,אולם חלוקה 'לשתי מדינות קטנות'
הייתה 'פוגעת בשני הצדדים' ,לא מספקת אף אחד מהם ועשויה להידחות
