Page 4 - etmol 21
P. 4

‫״שוק הפועלים״ בפתח־תקוה‬    ‫שפורסם בכתב״העת ״העומר״ שיצא לאור ביפו בשנו!‬

‫מאיר וילקנסקי עלה לארץ ב־‪ 1904‬והיה בין הראשונים‬                                                                                           ‫‪. 1907‬‬
‫שתיארו בסיפוריהם את הווי הפועלים באותן שנים‪ .‬סיפוריו‬                            ‫רקעו של הסיפור ‪ -‬המתיחות ששררה בין הפועלים ובין‬
‫עשו רושם בארץ ובחוץ לארץ‪ .‬בכתיבתו ניסה וילקנסקי‬                                 ‫איכרי פתח־תקוה‪ .‬למתיחות זו היו גורמים אחדים‪ :‬הפועלים‬
‫לאזן בין תיאור המציאות המרה והקשה לבין מגמתו‬                                    ‫היו ברובם עולים מרוסיה‪ ,‬בעלי השקפות מהפכניות‪ ,‬חסרי‬
                                                                                ‫יחס למסורת ‪ -‬בעוד שהאיכרים היו אנשים דתיים ושומרי‬
               ‫להראות שחיי עבודה אפשריים בארץ־ישראל‪.‬‬                            ‫מסורת‪ .‬והיו הבדלים נוספים של גיל‪ ,‬מעמד ועוד‪ .‬המתח‬
‫הסיפור ״באר חפרנו״ פורסם ב״העומר״ ב־‪. 1906‬‬                                      ‫הגיעו לשיאו בשעה שועד פתח־תקוה הכריז איסור לתת‬
‫במרכזו עומדת קבוצת פועלים שנשכרה לעבודה בחלקתו‬                                  ‫עבודה לפועלים שערכו כינוס כתגובה על הפרעות ברוסיה‪,‬‬
‫של אחד האיכרים כדי לחפור בה באר‪ .‬קיימים בסיפור‬                                  ‫כיוון שכינוס זה נערך בניגוד לדעתם של אנשי פתח־תקוה‪.‬‬
‫מתחים שונים בין הפועלים הוותיקים והחדשים‪ ,‬בין בעלי‬                              ‫היתה זו הכרזת ״חרם״‪ ,‬לפיו מותר היה לקבל לעבודה רק‬
‫דעות שונות בקרב הפועלים‪ ,‬בין הפועלים לבין האיכר נותן‬                            ‫פועלים שחתמו על הצהרה שהם נכנעים לוועד המושבה‪.‬‬
‫העבודה ובין הפועלים העברים והערבים‪ .‬המציאות בת‬                                  ‫הפועלים ברובם סירבו לחתום על ההצהרה‪ ,‬והיה צפוי להם‬
‫הימים האחדים בסיפור היא שמחה ועליזה‪ ,‬אולם ברור לכל‬                              ‫גירוש מהמושבה‪ .‬חלק עזב‪ ,‬חלק נשאר‪ .‬בסופו של דבר‬
‫כי לאחר שתסתיים העבודה ישארו הפועלים מובטלים‪ ,‬כיוון‬                             ‫נרגעו הרוחות‪ ,‬החרם נחלש ולבסוף בוטל‪ .‬היה זה בחנוכה‬
                                                                                ‫של שנת תרס״ו‪ .‬וכך מתאר אז״ר את אחד מאיכרי המושבה‬
                           ‫שאת הפרדס יטעו אחרים‪ ,‬ערבים‪.‬‬
‫מקץ שנים ב־‪ ,1930‬הגיב יהודה ראב‪ ,‬שבאדמתו נחפרה‬                                                                ‫לאחר גירוש הפועלים העברים‪:‬‬
‫הבאר‪ ,‬על הסיפור ועל המאורע המסופר בו באזני בנו בנימין‬                           ‫״המושבה טהרה מהפועלים העברים‪ ,‬ולר׳ קלמן היתה‬
‫בן־עזר‪ :‬״כאשר חפתי את מכנסי וירדתי יחף לחפור את‬                                 ‫רווחה‪ .‬שנואי נפשו אינם עוד לנגד עיניו‪ .‬בבוקר הוא יוצא‬
‫״ביר שוע״ ]שם המקום[‪ ,‬לא עלה על דעתי כי מאורע זה‬                                ‫והנה מחכים לו אחמד ומוחמד‪ ,‬חולקים לו כבוד גדול‬
‫ראוי לשמש חומר לסיפור בשביל בני־הגולה‪ .‬מה שידעתי‬                                ‫וקוראים לו חוג׳ה‪ ,‬והוא נהנה הנאה משונה‪ ,‬ממש כהנאת‬
 ‫אותה שעה היה‪ ,‬שעלינו למצוא בהקדם מים חיים לשתייה״‪.‬‬
‫ואהוד בן־עזר‪ ,‬נכדו של יהודה ראב‪ ,‬כותב ב־‪: 1971‬‬                                               ‫פריץ בשעה שעבדיו עומדים לפניו כפופי ראש‪.‬‬
‫״בתקופה שבה נתפרסם הסיפור נראו הדברים באור אחר‪:‬‬                                 ‫״אך על המושבה בכלל שכנה רוח עצבה‪ ,‬ופעמים כמו‬
‫מכאן פרולטרים‪ ,‬כיבוש עבודה‪ ,‬מלחמת מעמדות ופעילות‬                                ‫דממת קבר נסוכה עליה ורק צריחת עורבים מפריעה לפעמים‬
‫ספרותית ופובליציסטית ענפה‪ ,‬ומכאן ‪ -‬איכרים שזה להם‬
                                                                                                 ‫את הדממה‪ ,‬צריחה שיש בה משום אזהרה״‪,‬‬
                                                       ‫פועלי פרדס בראעוית המאה‬  ‫אחד הפחדים של האיכרים היה שבנותיהם יתאהבו‬
                                                                                ‫בפועלים‪ .‬הם עשו הכל כדי למנוע מבנותיהם להתחבר‬
                                                                                ‫לפועלים‪ ,‬אולם לשווא ‪ -‬שהרי הללו היו צעירים‪ ,‬נלהבים‪,‬‬
                                                                                ‫חיו חיים חופשיים שקסמו לבנות‪ ,‬וחלקם היו בעלי עבר‬
                                                                                ‫מהפכני שהוסיף להם חשיבות‪ ,‬והם ידעו להתווכח בלהט‪,‬‬

                                                                                                                                 ‫לשיר ולרקוד‪.‬‬
                                                                                ‫ב״הפועל הצעיר״ בשנת תרס״ח )‪ (1908‬התפרסמו שני‬
                                                                                ‫שירים בשם ״מזמירות הנוטר״ בחתימת בן עמרי‪ ,‬שעניינם‬
                                                                                ‫בנוטר השומר את הכרם של האיכר וכובש את ליבה של בת‬
                                                                                ‫האיכר‪ .‬השירים עצמם תמימים ואינם יוצאים מגדר של‬
                                                                                ‫חרזנות‪ ,‬אולם הם עוררו התרגשות רבה בקרב האיכרים‪,‬‬
                                                                                ‫ונהפכו לשערוריה בנוסח‪ :‬״היחפים הרוסים מפתים את‬

                                                                                      ‫בנותינו״‪ ,‬״הם מעזים לאיים על ההורים בנבוט״ וכר‪.‬‬
                                                                                ‫האירוניה שבדבר היתה ‪ -‬שהשיר לא נכתב כלל על־ידי‬
                                                                                ‫פועל‪ ,‬אלא על־ידי סופר מפורסם‪ ,‬בעל־בית הגון‪ ,‬שבעצמו‬
                                                                                ‫היה בעל משפחה ואב לבנים וקרוב יותר לחוגי האיכרים‬

                                                                                             ‫מאשר לפועלים ‪ -‬היה זה הסופר ש‪ .‬בן־ציון‪...‬‬
                                                                                ‫אפשר לומר‪ ,‬שאם תל־אביב החדשה היא ניגודה של‬
                                                                                ‫ירושלים השמרנית‪ ,‬בספרות של אותם ימים‪ ,‬הרי פתח־תקוה‬
                                                                                ‫מאחדת בתוכה את שני היסודות כאחד‪ :‬ראשוניה היו אמנם‬
                                                                                ‫מחדשים בשעתם‪ ,‬אולם עד מהרה נעשו דווקא סמל לישן‪,‬‬
                                                                                ‫לשמרני‪ ,‬לקפוא ‪ -‬בלי שזכרו את מהפכנותם ותרומתם!‬

                                                                                     ‫ואילו הפועלים הם שבאו לשנות את הישן ולהילחם בו‪.‬‬

                                                                                         ‫מזווית ראייה אחת‬

                                                                                ‫יש לזכור‪ ,‬כי מרבית התיאורים נכתבו מזווית הראייה של‬
                                                                                ‫הפועלים אנשי העלייה־השנייה‪ ,‬ולכן אינם אובייקטיביים‪,‬‬
                                                                                ‫שהרי היו צד במאבקם‪ ,‬זווית הראייה שלהם היא המכתיבה‬
                                                                                ‫את הגישה‪ ,‬ואילו קולם של האיכרים אנשי העלייה הראשונה‬
                                                                                ‫כמעט שלא נשמע באותן שנים‪ ,‬ורק לאחר דור או שניים באו‬
                                                                                ‫בניהם ונכדיהם לתבוע את עלבונם ולמסור את גרסתם‬

                                                                                                                        ‫למאורעות שהתרחשו‪.‬‬
                                                                                ‫דוגמה לסיפור מסוג זה הוא ״באר חפרנו״ של מאיר‬
                                                                                ‫וילקנסקי‪ ,‬תגובתו המאוחרת של יהודה ראב שאצלו נחפרה‬
                                                                                ‫הבאר‪ ,‬ותגובתו המאוחרת עוד יותר של נכדו ‪ -‬אהוד‬

                                                                                                                                        ‫בן־עזר‪,‬‬
   1   2   3   4   5   6   7   8   9