Page 23 - etmol_2
P. 23

‫נערך פדיון פטר חמור כפי ההלכה ! זמן‪-‬‬                               ‫איטה דלדיה‪,‬‬                              ‫חתונה‬
‫מה לפני החתונד‪ ,‬נולד חמור באחוזת‬                                                                      ‫ספרדית״אשכנזית‬
‫בני ילין במוצא ומאחר שהיה הבכור‪,‬‬                ‫וד‪,‬מוזמנים שתו ואכלו ושרו ורקדו‪ ,‬גב­‬
‫שילבו את חגיגות פדיונו בסיום חגיגות‬             ‫רים לחוד ונשים לחוד‪ .‬שבעה ימים נער­‬              ‫מייד אחרי החג החלו בהכנות לחתונה‪,‬‬
‫החתונר‪ — ,‬קישטו את החמור מכף רגל‬                ‫כו החגיגות — עם בוקר נפתחו והסתיימו‬              ‫שנערכה כמנהג אשכנז וספרד גם יחד‪,‬‬
‫ועד ראש‪ ,‬הניחוהו על טס נחושת ופדוהו‬             ‫בלילה‪ .‬בשבת שתו המוזמנים מהיין ש­‬                 ‫שכן החתן‪ ,‬כאמור‪ ,‬היה ״חצי״ ספרדי‪.‬‬
                                                ‫עשוהו בבית החתן ביום שנולד והוא‬                  ‫קנו לה לכלה אריגים אצל הסוחרים‬
                               ‫מידי הכהן כדין‪.‬‬  ‫נשמר במרתף עשרים‪-‬ושתים שנה לכבוד‬                 ‫הספרדים ישראליקו חזון‪ ,‬פראג וגורל —‬
‫תמו החגיגות והזוג החל בחייו המשו­‬                                                                ‫שהם המובחרים בעיר — ובגדים אצל‬
‫תפים‪ .‬עברו חמישד‪-,‬עשר חודשים וד‪-,‬‬                                                   ‫היום הגדול‪.‬‬  ‫הגרמני־נוצרי אפינגר וכובעים אצל אימ־‬
‫כלה הצעירה ילדה את בתד‪ ,‬הבכורה‪.‬‬                 ‫ביום השמיני לחתונה נוספה שמחה —‬                  ‫ברגר‪ .‬באותו זמן הגיע לירושלים חייט‬
‫אותו יום מלאו לה שמונד‪-,‬עשרד‪ ,‬שנה‪.‬‬                                                               ‫צעיר מאירופה‪ ,‬וכפי שנמסר‪ ,‬ידע את‬
‫איטד‪ ,‬ודוד ילין חיו ביחד חמישים‪-‬‬                                                                 ‫מלאכתו יפה‪ .‬״החייט הסלוצקאי״ — כפי‬
‫ושבע שנים‪ ,‬נולדו להם שבעה ילדים‪,‬‬                                                                 ‫שכינוהו — הוזמן לבית הכלה כדי לקחת‬
‫שנים מהם מתו בחיי הוריהם‪ .‬הם ראו‬                                                                 ‫מידותיה ולתפור לה בגדי חתונד‪ .,‬הוא‬
‫שמחות ואושר‪ ,‬ידעו ימים של חג וימים‬                                                               ‫הצליח מאוד במלאכתו‪ ,‬בגדי החופה היו‬
‫של עצב‪ ,‬אבל עד סוף ימיהם מאושרים‬                                                                 ‫לפי ״המודה״ האחרונה‪ ,‬והדבר פירסם‬
‫היו זה בזו‪ ,‬כבימים הראשונים לאירו‪-‬‬                                                               ‫את שמו בעיר‪ .‬את הלבנים תפרה איטה‬
‫שיהם ולנשואיהם‪ .‬דוד ילין היה לסופר‬                                                               ‫בעצמה במכונת־התפירה שהביא לה ארו­‬
‫ולמורה ולחוקר נודע ולפרופסור לשירת‬
‫ימי‪-‬הביניים באוניברסיטה של ירושלים‬                                                                                                   ‫סה מביירות‪.‬‬
‫לאחר ייסודה‪ .‬בשנת ‪ 1942‬מת דוד ילין‬                                                               ‫שבוע לפני החתונד‪ ,‬התחילו החגיגות‬
‫והוא בן ‪ .78‬שנר‪ ,‬אחר‪-‬כך מתר‪ ,‬אשתו‬                                                                ‫בבית החתן ובבית הכלה‪ .‬אמה של איטה‬
                                                                                                 ‫ערכה סעודה לעשרה תלמידי‪-‬חכמים ענ­‬
                     ‫הנאמנה והאהובה איטה‪.‬‬                                                        ‫יים והלכה עם איטה לביתו של רבה‬
                                                                                                 ‫של ירושלים‪ ,‬שמואל סלאנט‪ ,‬כדי לקבל‬
‫לעירו נוסח ! ”לצאצאי״ — איטה ילין‪,‬‬                                                               ‫את ברכתו ומשם הלכה הכלה הצעירה‬
‫״ירושלים של תמול״ — דוד ילין‪.‬‬
                                                                                                                   ‫לכותל המערבי‪ ,‬להתפלל‪.‬‬
    ‫מה פתאום צפורים!‬                                                                             ‫בבוקר יום החתונה‪ ,‬שנערכה בסוף‬
                                                                                                 ‫הקיץ‪ ,‬קיבלה איטה מתנות מהורי ארו­‬
    ‫במאמר ״מה פתאום צפורים ד׳) ג ליון ‪ 1‬של ״עת‪-‬מול״( נאמר כי ההשערה‬                              ‫סה! מעיל קטיפד‪ ,‬שחור רקום וצרכי‬
    ‫המקובלת היא‪ ,‬שהצגת ראשי האנשים בהגדה הנודעת מהמאה ד‪ ,13-,‬כראשי‬                               ‫רחיצה‪ :‬ארבע מגבות רקומות חוטי זהב‬
                                                                                                 ‫מתוצרת קושטא‪ ,‬קערית לסבון‪ ,‬מטלית‬
                        ‫צפורים‪ ,‬מקורה באיסור של ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״‪.‬‬                      ‫ותשמישי רחצה אחרים‪ .‬עם חבילה זו‬
    ‫לא נראה לי הסבר זד״ שכן ביהדות אשכנז של המאה הי״ג לא היה איסור‬                               ‫יצאה לבית‪-‬המרחץ כדי לטבול כדין‪,‬‬
    ‫של ציורי דיוקנאות חלקות‪ ,‬שאין בהן שקיעה או בליטר‪ .,‬ואמנם‪ ,‬מצויים כתבי‪-‬‬                       ‫כשהיא מלווה בפמליה גדולה של נשים‬
                                                                                                 ‫מצד החתן ומצד הכלה‪ .‬את הדרך לבית‬
       ‫יד מאשכנז ומאיזור הריינוס בני אותו זמן‪ ,‬שבד‪,‬ם מצויירים פרצופי בני‪-‬אדם‪.‬‬                    ‫המרחץ עשו במרכבות שהוזמנו במיוחד‬
    ‫אגב‪ ,‬גם ציירים נוצרים מאשכנז של ימי‪-‬הביניים נד‪,‬גו לצייר ראשי צפורים‬                          ‫ותוך כדי הנסיעה שרו הנשים שירים‬
                                                                                                 ‫עליזים‪ .‬הוצאות המרחץ‪ ,‬לפי המנד‪,‬ג הספ­‬
                                                                      ‫וחיות במקום ראשי אדם‪.‬‬
    ‫אין זד‪ ,‬מתקבל על הדעת שד‪,‬צייר יעוות פני אישים נערצים לפרצופים‬                                                    ‫רדי‪ ,‬הם על הורי החתן‪.‬‬
    ‫מגוחכים‪ ,‬כדי לדדשמר מעבירד״ שכן יכול היה לצייר ציורים אחרים — מן‬                             ‫הכלה טבלה במקור‪ ,‬והנשים הצטופפו‬
                                                                                                 ‫סביב‪ ,‬שרו ורקדו וחילקו מגדנות‪ .‬את‬
                         ‫החי ומן הצומח‪ ,‬אלא נראה שהיתר‪ ,‬לו כוונד‪ ,‬אחרת‪ ,‬מיוחדת‪.‬‬                  ‫צפרניה של הכלה גזזו לפי המנהג האש­‬
    ‫חוקרת האמנות היהודית זופיה אמייזנובה כותבת‪ ,‬כי נטיה זו‪ ,‬לצייר‬
    ‫ראשי דמויות כראשי חיות וצפורים‪ ,‬באד‪ ,‬מטעמים של מיסטיקה‪ ,‬כדי לרוממם‬                                                                         ‫כנזי‪.‬‬
    ‫אל ספירות שמיימיות ולשוות להם אופי על‪-‬אנושי‪ .‬לדעתה‪ ,‬קיימת נטיה זו‬
                                                                                                        ‫שבעה ימי חג‬
                                                          ‫בציור היהודי בעיקר לגבי צדיקים‪.‬‬
    ‫בסיור שערכתי לפני שנים מספר בקד‪,‬ילות היהודיות באשכנז ביקרתי‬                                  ‫לחתונה באו כל נכבדי ירושלים‪ ,‬יהו­‬
    ‫בעיר קטנד״ קארדן‪ ,‬בגלילות נד‪,‬ר המוזל‪-‬הריינוס‪ ,‬בבית ששימש כד‪,‬קדש לנזירים‬                      ‫דים‪ ,‬ערבים‪ ,‬תורכים‪ ,‬קונסולים ומשלחת‬
    ‫בימי‪-‬הביניים‪ .‬על הקיר היו ציורים מהמאד‪ ,‬הי״ג‪-‬י״ד‪ ,‬ולהפתעתי‪ ,‬מצאתי‬                            ‫של בני ביל״ו מגדרה‪ ,‬ידידיה של אביה‪.‬‬
    ‫ביניהם את ״אחיהם״ של דמויות הגדת‪-‬הצפורים ! אבירים שיצאו במסע אל‬                              ‫לבישת בגדי החופה נערכה בטקס מרשים‬
                                                                                                 ‫וחגיגות החתונה החלו‪ .‬המנגנים ניגנו‬
                                    ‫ארצות המזרח וראשי בני המזרח — כראשי צפורים‪.‬‬
       ‫חקר תעלומת ראשי הצפורים עדיין לא בא לפתרונו ומבקש השלמה‪.‬‬
    ‫מאיר איילי‬

‫‪23‬‬
   18   19   20   21   22   23   24   25   26