Page 27 - CARMEL-PNY YANUS NEW.1A

‫‪Pg: 27 - 1-Back 21-05-11‬‬

‫נ ג ר ד ו ‪27‬‬

‫מאזין ללהגם נוטף הארס ובוחן את גינוניהם הבורגניים עד לזרא‪ .‬הבטתי בהם‬
‫מדברים‪ ,‬שותים וקורצים איש לאשת רעהו‪ .‬ראיתי אותם מנופפים במחלצותיהם‬
‫כטווסים‪ ,‬מפגינים את עומק כיסיהם ומקללים זה את זה בלב בעוד כוסותיהם‬
‫משיקות‪ .‬ראיתי את נשותיהם המפודרות כפסילי שעווה דועכים‪ ,‬מצחקקות‬
‫במעין עווית מפרכסת‪ ,‬משונה‪ ,‬היסטרית כמעט; ַמשו ֹות עדיים‪ ,‬בוחנות בסתר‬
‫אישה את שדי חברתה ומסננות מבין שיניהן דברי רכילות תפלים‪ .‬נהניתי לראות‬
‫כיצד‪ ,‬מתחת לחזות המהוגנת‪ ,‬המוקפדת ברוכסן ובכפתור‪ ,‬מגיח פרצופה נוטף‬
‫הריר של החיה הרעבה תמיד‪ .‬לא היו לי עוד אשליות באשר לבני האדם‪ .‬ראיתי‬
‫נכוחה את פניהם החייתיים‪ ,‬והייתי נכון לקבלם כמות שהם ולבסוף אולי אף‬
‫לחבבם‪ .‬תיעבתי רק את הצביעות‪ ,‬את שביעות הרצון העצמית‪ ,‬ואלמלא נשף‬
‫המסכות המביש – ניסיון ההתחסדות העקר ומעורר המיאוס – הייתי מוכן אף‬
‫לשקול מחדש את השתתפותי במה שמכונה "חיים חברתיים"‪ .‬בהביטי בבריות‬
‫אלה היו עולות למול עיניי תמונות משדה הקרב‪ :‬האדמה מצולקת הפגזים‪,‬‬
‫המכתשים הפעורים‪ ,‬הגדושים להתפקע איברים שסועים המרקיבים לאור‬
‫השמש‪ .‬האם למען זה לחמנו? האם לשם כך הוקז דמנו הצעיר? כדי שיוכל‬
‫האדם לשוב ולהתפלש בתוך מדמנת הכזבים הזו? כדי שאותם סוחרי אשליות‬
‫יוכלו שוב להציג את מרכולתם המשומשת לאור יום ולהרעיל באין מכלים את‬
‫נשמות הצעירים‪ ,‬בשר התותחים של המלחמה הבאה? הבטתי בעגמומיות בכוס‬
‫הברנדי המונחת לפניי‪ .‬עננה קדורנית ומחניקה ירדה עליי‪ .‬הכרתי היטב תחושה‬
‫זו‪ .‬לרוב ניתן היה להפיגה בעזרת לגימה הגונה של ברנדי; לאחר כמה לגימות‬
‫שוב הייתי מצחקק בלבי על קינותיי הנוגות‪ ,‬על ההתבוססות חסרת התוחלת‬
‫בתעתועי לב עגמומיים‪ .‬זו רק בדידות‪ ,‬הייתי אומר לעצמי‪ .‬אך התמסרות זו‬
‫לחמלה עצמית‪ ,‬סופה שהייתה מתהפכת על פיה והזעם הקדוש היה שב ומפעפע‬
‫בי כבתוך מורסה רעילה‪ .‬ודאי שחשתי בודד; והרי כיצד יוכל אדם להישיר מבט‬
‫אל השמש בלי שתחרוך את עיניו אלף פעמים ותותיר בהן חותם אש בל יימחה?‬
‫עולמי הואר באורן הבהיר וחסר הרחמים של אלף שמשות‪ ,‬נותרתי לעמוד קפוא‬
‫בשדה פתוח‪ ,‬מעורטל‪ ,‬ללא מחסה או מסתור‪ ,‬ללא צל לשקע בו את עיניי‬

‫הדואבות‪ ,‬מוכות הסנוורים‪.‬‬
‫המלחמה היא שפקחה את עיניי אל החומר‪ .‬אל הגוף המתפורר‪ .‬והיה הרגע‬
‫ההוא שהכה בי כהתגלות בצהרי היום‪ ,‬הרגע בו ראיתי את האדם כפי שהוא‬
‫באמת‪ ,‬מעורטל מצורתו הרוחנית‪ ,‬ברייה כמושה ומובסת‪ ,‬שניטל ממנה צלם‬
‫אלוהים והיא כמו צל חיוור המוטל על האדמה‪ .‬לעיתים‪ ,‬באישון לילה‪ ,‬הייתי שב‬
‫ורואה אותו מביט אליי מתוך ארובות העיניים השקועות‪ ,‬מבטו תלוי בי בלי‬
‫לראות‪ ,‬העור החיוור מתוח בכחלונו על פניו הצבים והמזוהמים‪ ,‬ותחתיו‬
‫העצמות הזוויתיות‪ ,‬הבולטות‪ ,‬מ ַס ֵתתות מבע אחיד וקפוא‪ ,‬הממזג יחד את‬